כמה טעון בה באותה הכותרת, באותו האיש שלי, ואותו הדבר הפרטי שאני כותבת לצמי.

צמי אוהב לשים כתובות ברחובות תל אביב, על גדרות, על עצים, על חלונות ראווה של מכולות, על קירות מתפוררים, על פחי אשפה על נכסי צאן ברזל אורבניים שהשמש הזאת צורבת בם בשר.

יש את אותו העץ שעליו יש את הכתובת המפורסמת של אני אוהב אותך, שלושה חודשים אחרי זה ריססתי כתובות של בדידות על עצים אחרים, עד שהצטלבה אהבתי שוב באוקיינוס ההודי ורמסה בי כל חלקה טובה לשנים שיבואו להעיד על ניסיוני.

יש את ריבוע האספלט שעליו יש את הכתובת אני מתגעגעת, ישבני שם אותה שם בעודי מחכה לילה לילה לאי-שי.

יש את הספסל בנורדאו שזכה להיות עד אילם למריבת האוהבים הגדולה של חיי.

יש את המדרגות לכיוון הבנק שם בסמטה שמאחורי הקניון שעליהן מרוססת מילה אחת, תקווה.

בחורשה בקצה של אותו הרחוב יש מילה נוספת, התנפצות. 

יש את הקיר מול ביתי, שמצמיח עלי כותרת לכתובת הגשמה עצמית, צמי מאוד אוהב את הכתובת הזאת, וכל בוקר בסיבוב הפיפי שלנו, הוא משחק איתי מחבואים, כאילו מבקש הוא בכל יום שאגלה אותו אותי מחדש. 

כל העיר הזאת, כשאני חושבת על זה עכשיו, מציפה אותי בכתובות, לפעמים זה מביך לראות אותן מתיישנות להן מול מגדלים שצומחים ופלישה של זרים והן עוד שם פורסות את חיי לעיניים חוקרות אבל לא באופן אישי. פעם ניכסתי את העיר הזאת לצמי, היא רקדה בדמי, חוללה בי שמות ובעטה במוסכמות. היום היא פשוט נוף הולדתי, כור מחצבתי האפל, באופן אישי.

אני חושבת שזאת פעם ראשונה שניגשתי לפוסט, מתוך ידיעה שאני כלל לא יודעת מה אני רוצה לכתוב על צמי.

צמי נמצא במצב של ספיגה, הוא סופג דמעות, סופג ביקורת עצמית, סופג אהבה של חברים, סופג חלומות מנופצים וסופג חיזוקים, אני מפחדת שיום אחד הוא יפסיק לספוג ויקיא הכל החוצה בתחושת גועל ותיעוב צמי.

הגוף השלישי הזה מאפשר לי להתרחק רגע מתוך הגבולות שאני חושבת עליהם כעל האני שלי. אני אוהבת להתבונן בכל הפצעים והצלקות, בכל רגעי האושר וההצלחות, ויש בי רצון עז לקרוא לזה אני, אבל זאת לא אני, זה רסיס ממכלול שהוא בלתי נתפס בעייני.

מאז שאני כותבת בלוג, פרצתי את כל מחסומי האישי ובתוך בליל הדמויות שיצרתי, פרצתי גם את גבולות האני.

האישי הפך לכללי, ציבורי, כל אחד יכול לקרוא ולהגיב, להשאיר לי הודעה או כוכב לסנן לעברי ביקורת או או או ומתוך אוסף של תובנות חדשות, זוויות ראיה, או סתם תמלילים סתומים ומשם צומח שוב האישי. והגבולות האלו הולכים ומתרחקים ממני כל הזמן, הולכים ומטשטשים. 

אני אוהבת את הגמישות והפלואידיות של האישי ושל צמי.

בתוך כל העולם הווירטואלי הזה, כשלאישי אין בכלל משמעות, דווקא בתוך הבלוג שלי, אני מגלה את אי-שי, הוא הכי אי-נטימי ואין לו מסכות. כאילו על מנת להכעיס, בתוך כל הזרות הזאת, מתגלה המקום הרך והפגיע הזה, ודווקא כאן, במקום הלא אישי, אני יוצרת הקשרים אישיים עם כתובות של אנשים אחרים. אותן הכתובות שפרוסות ברחבי עולמי הפרטי פרוסות בתוך המרחב הווירטואלי הזה, וכל מה שאני צריכה לעשות הוא לחבר נקודות. 

הייתי מצפה, שהאי-שי והאיש שלי, יתחברו, כמו אותן נקודות. אני רוצה יום אחד להפגש עם הבלוג הפרטי שלו, שאותו הוא מגדיר כאי-שי ותוך כדי דיפדוף בחייו להזיל דמעה. אני רוצה להתרגש מהאי-שי מאישי. ושם... שם אני רוצה להכות שורשים ולפרוץ גבולות ולגלות את האני שלא ניתן להגדיר אותו ככללי או ציבורי, אלא כמיליוני כתובות ונקודות.

ולפעמים, בא לי לקחת סיד ולמחוק כתובות מסוימות ובמקומות אחרים לשים שלוש נקודות ואת כל האישי לכנס תחת כותרת, אני, ולפתור את עצמי מהאחריות שבמחשבה על זה.