אז הלכתי לקנות חזייה שחורה (אפשר לשאול: בשביל מה) כי כמה אפשר להסתכל על שניים שנהיו יתומים לפ-תע שנפגשו (הוא נוסע, היא לא מבינה למה) בשדה התעופה (הוא כרגיל, היא לא בוכה) אני צריכה להחליף טלפון יותר מידי בשורות של מוות לאחרונה. יום אחד אשה (42, נראית טוב לגילה, עובדת בחברת תקשורת גדולה בארץ-עיר קרה ורחוקה, חזרה לפני שבועיים מפריז. פעם ראשונה מטוס) הגיעה בבוקר לעבודה, הזיזה שני עציצים גדולים (ממקום למקום) ומתה (במקום). הבת שלה כאן (לפני רגע השתחררה) ואצה לה הדרך (סובייטית טובה. ישר התחילה מכינה) היא לא מבינה בכלל מה יש לדבר על זה (הייתה אמא. הלכה) ולמה לפגוש אח קטן שגם פה (מה השתנה?) אמרתי זה קצה החוט שלך למשפחה (לקחתי אותה באמצע הביצפר. הלוך חזור בןגוריון) העברתי יד על הזכוכית ב-מס-סוא-א (היה צליל לא מצמרר. האצבע קפצה) נזכרתי בך. כשהסתכלתי עליהם מהצד היה אפשר לראות סביבם כאב משורטט בבועה (משהו בראש היא אמרה. אלוהים חוטף ומחטיף מעת לעת דימום במוח. שבץ-אמונה) עכשיו אני רוצה להטיס אותה (בשביל לנגוע) היא אמרה: אני אפסיד לימודים של שבוע. כשחיבקתי אותה ללכת היא בכתה ואמרה: לא נראה לי שצריך פגישה. אז הלכתי לקנות חזייה שחורה -------------  שאלו אותי אם אתה אמיתי. אמרתי לפעמים אולי לפעמים מידי (תודה שזו שאלה טובה) ------------- אין ערגה יפה ונוראית ומלאת הוד וטראגית כמו שלי איתך. בגלל זה אני אוהבת אותה וחולמת אותך. והפוך

-------------

בבואו וצאתו, במבט מזוקק

הוא חותר בהפשלת הבד הרך – לגעת,

מרים משקל נוצה,

את כובד היגון,

במזור הזרוע המושטת

קצה יוקד של אצבעו,

יונק באחת את חשמל הבכי.

(ו. גינוסר)

-----------------

זה כי-זה-זז לי בראש השבוע

וכי המואביה הפליאה לצמצם למינימום את המרחק שבין המילים להרגשה

http://www.youtube.com/watch?v=dDUUlQmMuzs

---------------

ביום גימל נסעתי לדרום (הצבעה. הייתי מוותרת אם הייתה לי אצבע אחת שלך. לרכך את הירך) הלוך-חזור באותו יום זה לא קורה הרבה (מעבר חד אחד) לידי נסעה אשה בלונדידית באוטו שכולו מדבקה ורודה: הפתרון לצ'קים חוזרים. תהיתי איזו מן עבודה יש לה (ובפתקים. מה שרציתי קרה) ------------ צבי סלטון אמר: רישמו ביומן, חתונה של נסיך עם בחירה (יש לפעמים יציאות בחדשות שזה לא ייאומן) או שהוא אמר: קנדום. בקמץ (מתקמצן על ה-או) והכי מאכזב מכל הפצצות (סליחה קוריאות) זה התחממות נוספת ועלייה במידות החום ------------ אם מישו מהבהב לי בשמאלי אני קודם מאו-ת-ת-ת ימינה. אחר כך אני מחליטה -----------  מימין לכביש ארבעים עלה ענן אבק עשה לי חשק לטרק-טו-רון (הייתי בת עשרים וכמה) טיולים אחרי הגשם בהרי ירושלימה (היו לי אז דר' מרטין שחורות) עד שהיה נגמר הטיול הבוץ כבר היה מתייבש (להכות נעליים זו בזו. אף פעם לא באותו היום. אולי למחרת) לקח לי שניים שלושה זוגות מכנסיים (יש מצב שזה היה 501) להבין שאין סיבה שזה לא יהיה אותו הג'ינס בכל נסיעה (השבילים לא מתרשמים ממכנסיים מפתיעות) שורש. מבשרת. בית זית. אבו גוש (געגועים להרים שהפרתי קדושתם בהתזה) ------------ היום אולי נקדים את בוא הליל ------------ החברה מהתבור אמרה לי פעם: זה קטע העניין הזה שיש לך עם נהיגה, אפילו בעלי לא מתלהב ככה. היא יודעת שאני זזה בשלום בין ונוס לארוס שחיים בתוכי ------------ עוד מעט תהיה התכנסות אנושית ממתינה ומחכה למים בכותל המערבי. אני אסע לקוות ברבים. וסיבה טובה לפתק

------------

ממסקנות מחקר איכותני-כמותני עם נבדקת יחידה: אוננות וגינאלית (אצבעות) ואוננות ורבאלית (אצבע-אות. פה קוראים לזה "כתיבה") מ-דר-בנות ומעודדות זו את זו (בלי פונפונים. בשתיקה) מחקר האורך (לשון טווח) מלמד כי הרעב המקביל רק מתגבר (זאת נהנית וזאת חסרה) הדמיון, מסתבר, מתמשך, אצל אותה נבדקת יחידה, שכן לא אחת היא חשה מן תחושה לא נעימה (היא ציינה- לחילופין- סלידה, שנאה, גועל, שעמום ועוד) ביחס למילים שיוצאות תחת ידיה. וכך גם היא ציינה, את אותן התחושות, באשר לזמן קצר שלאחר הגמירות אשר יוצאות תחת ידיה. אין הדבר גורף (היא ציינה: לעיתים) אך ניכר דמיון בתשובות. על ההנאה היא כתבה: על העיוורון------------ רק בסוף הקיץ נזכרתי שלא הרמתי עפיפון העונה (יש לי כזה עם שתי ידיות ומוטה גדולה) רישמי ביומן. לקיץ הבא ------------ אחת כהה עבדה עבדה בחברה אחת גדולה גדולה לניצול כוח אדם (כמו לשפוט את ה') לא הפכתי שולחן אבל הפכתי לאחת שם את הצורה עם מסמך וורד אחד ורשימת מכותבים מרשימה (מקילומטרים אני מריחה אפליה) ----------- אולי ניפגש בקסטינה? או נעשה רייסים על הגוף שלי, על הגוף שלך? ------------ כתיבה עוצרת. מיום שלישי הדף הזה פתוח ולא הצלחתי לגמור. עכשיו אני מעיפה את זה ממני (בכוח) רק בשביל שזה יעבור ----------- וראיתי פנים בקפה, דומות לא-דומות לשלך (ונבהלתי נורא) וכיביתי את האור בחדר הסמוך (עד שיתבהר) ונדמה היה שכן. ואז חולפו אותיות. וחלפתי משם בשתיקה

-------------

מאי הבנה

לאי וודאות. שני

איים בזרם*

------------

פתאום הפנים שלו השתקפו בי והשפתיים שלו עלו על שלי והמרחק עוד מטייל על הלשון שלנו לא נגמר (א. רוזנר) -------------- הגעגוע והפחד חברים טובים, אני אומרת ------------- השבוע התחלתי גם לימודי יהדות. הרבה גלויות התקבצו ובאו סביב (בסיס) השולחן, לבחור סוגיות (המוות והנשמה זכו מקום ראשון) והיה נעים להיזכר שקיבלנו את השבת עוד לפני שאר המצוות, כבר בבראשית הבינו שזה חלק מאבות המזון ----------- ודיברנו על החיכיון הראוי-לקנאה של יעקב לרחל. ואנחנו חמישה או שישה חודשים (תלוי מאיפה סופרים) ומרגיש כבר חיים שלמים ----------- המוות חג סביבי (כל-מיני-צורות. וגם: צורה-של-מין) לפעמים הוא מתקרב אני צוחקת לו בפנים ואומרת לו: אני כולי חיים, לך תחפש. ויש לו דרכים משונות להזכיר לי אותו ואני נבהלת וחוזרת. ואולי ככה זה יהיה תמיד (בשביל לזכור שאני נושמת) יזכור ------------- פסוקו של יום: בימינו אנו, כאשר מתרחש דבר-מה לא רצוי, נוהג הציבור היושב בציון לומר: "איזה באסה", "איזה זין" או: "כל הזין". נשאלת השאלה מדוע נאמר כך, משל זהו דבר מאוס או שאינו ראוי להערכה (מדוע?) -------------- ועדיין, כבר אמרתי לך, קח ת'זיונים שלך, שלח לחמך ואחר כך תבוא רעב למים. אליי

--------------

העולם יוסיף ויספק לנו את החרא

ואנו נתעטף מחדש בזהבים

ומרשרשים

ומרשרשות

ובפנים רוחשים לנו הפצעים

נראים עטופים ויפים

וייצאו לנו מהשפתיים מילים נהדרות

ותלכנה עלינו אצבעות מבינות

והפצע. שותק. או עושה את עצמו ישן.

ואם זה פצע

אז זה חיים

והמיתות הקטנות היומיומיות

כמו זיכרונות לזה ש

אנחנו

זזים

(מנעד. זו מילה טובה)

---------------

הציפורים מתעופפות כמו בחדר סגור ולפעמים נראה שהן מתאבדות או נאבדות. הגשם המיוחל לא שוטף. לא שוטף. צימאון פושה ברחובות. אני מסתכלת כל בוקר לשמיים ולאדמה ושואלת

--------------

אין מילים בפיו, עיניו שותקות. אוזניה מצלצלות

בסרט הזה כבר היינו. בסוף הם מתים, שוב. ושוב*

ואז תחיית המתים 7

---------------

האם לעולם לא יסתיים החורף הזה, האם לעולם לא נשוב לראות את הים שלא מבעד למסכי הגשם-הבוץ האפור והסמיך, היורד ללא הפסקה, האם לעולם לא נוכל עוד לרחוץ בתוך המים הגדולים מבלי שֶטִיפות מלוחות יחרצו בגופנו תלמים רטובים, ישטפו את שערנו במטחים עזים וקרים, יסמאו את עינינו בנתזי מים רבים, באגלים שגודלם כחרצני פירות, אנו שואלים, גם היום, ומעבירים את ידינו בחול הרותח של המדבר הזה, מתחת לשמש הלבנה, הרקיע הלבן.

(ד. בורשטיין)

---------------

העצב והמין גם הם חברים טובים. כמה הייתי נותנת, כבר אמרתי, רק בשביל לשים ת'ראש אצלך.

--------------

וזה (שלמעלה ולמטה)

זה כי אתה זוכר

וכי אני מחכה

http://www.youtube.com/watch?v=rKlaV-9Vzsk

(* ד. פרץ)