"דיי, אין לי אוויר, אין לי כוח, אני עוצרת כאן, כאן טוב לי" אמרתי מתנשפת

"את לא יכולה לעצור כאן! זה לא מספיק!

אין לך אהבה מספיק גדולה, אין לך מספיק כסף, מה עם עוד חברים?

את יודעת כמה מקומות בעולם עוד לא ראית? לא יכול להיות לך טוב" השיבה לי הנורמה במבט מתנשא.

ולי נמאס ממנה, אני אפילו לא מנסה-לנסות להשיג את מה שאין.

למה תמיד אנחנו רוצים יותר? למה אף פעם לא טוב עם הכאן והעכשיו?

לא ששאפתנות היא דבר רע, חלילה ולמזלי אפילו קיבלתי ממנה כמות נדיבה

אבל מה רע בלחייך ולהגיד שעכשיו טוב?

עברה עליי תקופה לא קלה, הייתי חולה מאוד ועברתי כמה טלטלות רגשיות לא פשוטות בשבועות האחרונים.

את השבת האחרונה ביליתי בלחשוב מה חסר לי ובכמה הייתי רוצה את זה או את זה

עד שנמאס לי לשקוע ברחמים עצמיים.

Let it be