אפילו כעת כשנגמר כבר הכל לא יוצאת לי מהראש התמונה בה שנינו יושבים על ספסל מעץ זוג זקנים קרוב קרוב וללא מילים אוחזים ידיים סדוקות,נרעדות עד הסוף. לפעמים אני תוהה על פישרו של הגלגל על ניסים מימי עבר על קולות דפיקה בדלת שננעלה בטרם עת. כשאת נוסעת חוצה דרכים במכונית החדשה בצבע שמיים אני מפליג מחוף אל חוף נושא בי אלוהים קטן מעל,ענן אפור גלוי ממטיר בי רסיסי סיכוי ובקולך מרעים שבריי להאמין.
(כל הזכויות שמורות ליגאל פילר) |