פעם חזרתי מבית הספר ברגל, ולא חיכיתי שאבא יבוא לאסוף אותי, כמו תמיד. כשהגעתי הביתה, ראיתי כי אימא מחכה לי בחצר, ובמבטה כעס ורחמים. "כנסי מהר ותורידי את הבגדים", היא אמרה. בהליכה לא הרגשתי עד כמה אני רטובה אך אימא כמו אמא, הכינה שמיכות, תנור ותה. "תסתכלי על עצמך", היא צעקה, "העור שלך כחול". לא האמנתי לה עד שהסתכלתי במראה ובאמת שקיות העיניים, השפתיים והאף היו כחולים. עמדתי להתמוטט רק מהמראה המפחיד שהביט בי מבעד למראה. ישנתי במיטה חמישה ימים אך למרות זאת, זה לא עצר ממני להמשיך ללכת בגשם. אני לא יכולה לדבר על גשם בלי להזכיר את רואן, חברת הילדות שלי. שתינו אף פעם לא חשבנו שמטריות מיועדות לגשם, ולא רצנו כמו כל הילדים הביתה, לפני שיתחיל הגשם. שתינו פשוט חיכינו לגשם. כשהגשם התחיל לרדת, רצנו משער בית הספר עם מטריות סגורות, צחקנו ולפעמים שרנו את השיר שלימדו אותנו בשיעורי העברית: "גשם טוב יורד יורד, האיכר עובד עובד, האיכר זרע חיטה, הילדים אכלו פיתה". כשהגשם פסק, פתחנו את המטריות, סובבנו אותן ורקדנו מין ריקוד שהמצאנו ביחד. רואן אמרה תמיד ששתינו לא צריכות מטריות, כי המורה תמיד אמרה שאנחנו פרחים ופרחים צריכים גשם שישקה אותם. מעניין אם רואן עדיין חושבת שאנחנו פרחים, ויותר מעניין אם היא עדיין הולכת בגשם בלי מטריה. אולי הגשם אמור לכלוא את האנשים בבתיהם, אבל אף פעם לא הרגשתי את זה בכפר שלי. כשהייתי חוזרת מבית הספר ביום של גשם, הרחתי ריחות של מאפים מעורבים בריחות עץ שרוף ואז נגלו בפני הנשים שאפו בתנור שמחוץ לבית, פיתות עם זעתר. כשעברתי ליד הבתים יכולתי לנחש מה מבשלים בהם, בעיקר תבשילים עם עשבי חורף כמו חובייזה, עלת, סלק. החורף ניקה את האוויר והעלה את הריחות הטובים לאף. כשהייתי מגיעה הביתה, אימא הכינה כל מיני מאפים, ותה עם מרווה ונענע. ואני כבר הייתי שבעה משלל הריחות שהרחתי בדרך. בכפר שלי יש נחל שנקרא ואדי מלח, שבעבר היה מציף את הבתים שעל גדותיו, עד שהרחיבו אותו וגידרו אותו. בפעם האחרונה שהיו בו שיטפונות, היה לפני 16 שנים, כשהייתי בת שבע. אני זוכרת את היום בו הגשם לא פסק מרדת. עמדתי על גדת הנחל, שנמצא שני מטרים מהבית שלי, ראיתי את המים החומים, המעורבבים בבוץ וככל שהגשם התחזק, המים התקרבו לגדות הנחל ואני שמחתי. ברגע שנסוגו לאחור, הרמתי את ידיי הפתוחות לשמיים, והתפללתי: "יא רב, יא רב, אלוהים בבקשה שיהיו בעזרתך שיטפונות הלילה, כדי שלא אלך לבית הספר מחר, כדי שהבית שלנו יהפוך לים ובו דגים צבעוניים". בארבע לפנות בוקר, הטלפון שלנו צלצל. זאת הייתה בת דודתי, שהיא גם השכנה שלנו. היא אמרה לאבא שלי שירד לקומה הראשונה ושייראה מה קרה לבית שלנו. כולנו ירדנו לקומה הראשונה, והופתענו. זה לא שאלוהים נענה לבקשתי, אבל הקומה הראשונה כולה הוצפה במים. ממש כמו ים. ובמקום דגים צבעוניים, צפרדעים מלוכלכות קיפצו בסלון.

אבא ואימא ואחותי בבתינו המוצף, בשטפון 94'.
הגשם תמיד מזכיר לי את סבתא שלי, במיוחד כשאני רחוקה מהכפר שלי. אולי בכלל הייתי מחליפה לסבתא שלי את השם לגשם, כי היא יפה כמו גשם. כשהייתי קטנה הלכתי איתה לשדות בחורף. קמתי בשש בבוקר, וחיכיתי לה בפתח השדות, כשטפטופים נעימים מלטפים אותי והשמש זורחת רק מעט.
סבתא הייתה מחבקת אותי ושתינו הלכנו לנו ברגל. היא היתה שרה על הבוקר, שירים עממיים, ואני שרתי איתה. עזרתי לה למלא את הדלי בכל מיני פירות וצמחים מהשדה.
היא הייתה שמה את הדלי על הראש שלה, ואני ניסיתי תמיד לחקות אותה ולשים את הדלי על הראש, אך הוא היה תמיד היה נופל, וסבתא היתה צוחקת ואומרת: "בחורף הבא, בגשם הבא". חלף זמן רב מאז והגשם לא מגיע.
ואדי מלח לפני שנתיים. ברקע, הבית שלי. |