האישה ישבה על הספסל, ומבטה ניסה לחדור מבעד לשמיכה האפורה, שטשטשה את  צמרות העצים הגבוהים עד שדמו למפלצות מעידן אחר. הכלב נהם לידה. מסביב היה שקט. אין איש.

האישה פרשה זרועותיה לצדדים, כמו איוותה למלא את הספסל במשהו. מאחוריה התפרש משטח של בוץ רטוב, מבהיק. היה קר מאוד. האישה הידקה את המעיל לגופה. היא שוב ניסתה לראות מבעד לערפל, אך לא ראתה דבר.

היא נראתה כמי שמחכה למישהו, שלא בא. אולי התעכב בגלל הערפל. ואולי החליט לא לבוא מסיבה אחרת. עיניה קדחו בשכבת צמר הגפן האפור כאילו קיוותה למשוך ממנה את האיש שלו חיכתה. לדלות אותו מן המעמקים כמו דג. למשוך אותו בחבל דמיוני אל הספסל, לצדה.

קשה היה לנחש את גילה, כמו טושטש אף הוא בערפל. מבנה גופה, מעילה וישיבתה רמזו על גיל קשיש. אולי 60. אך עיניה, שהבריקו בציפייה ארוכה, היו צעירות בהרבה. עיניים בנות 20 כלילות תום. היא הידקה את אצבעותיה אל משענת הספסל, במשהו דומה לתפילה. הערפל המשיך לרבוץ לפניה כמו חיה קדמונית נעדרת חמלה ובלתי מתפשרת.

ואז, כמו אבחת חרב, פרצה קרן השמש הראשונה וסללה נתיב דקיק בתוך הערפל. ובעקבותיה עוד קרן של זהב, ועוד אחת, הולמות באותה חיה אפורה, ומניסות אותה לכל עבר, מגלות את צמרות העצים שהסתתרו, שולפות בתים שלמים מן המחבוא, חושפות עיר שלמה, מוארת כולה באור בראשית.

כמו היה זה סימן שחיכתה לו, האישה קמה ממקומה, עיניה מאירות באותו אור שבורא עולם מן התוהו. היא פסעה לאטה לעבר העיר, והכלב נוהם חרישית לצדה. הסיטה בריח משער של בית, ונכנסה. בבית עמדה דממה, וריח עז של תרופות. היא פסעה בצעדים בטוחים על השטיח לתוך חדר השינה. האיש שכב ללא נוע על המיטה לבנת המצעים, ועיניו פקוחות.

היא הפנתה את ראשה לעבר הרופא ללא קול. הוא חייך. "בעלך יצא מכלל סכנה", אמר, וקולו צלול כקרני האור שבקעו מתוך הערפל.

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)