אם הייתה בידי האפשרות, הייתי מגלמת את המחשבות לכדי חבילה. מעבירה אותה למישהו אחר, על מנת שיפרוק אותה. בדרך שלו. בעיניים שלו  הוא יראה בדיוק מה ארזתי ובאיזה אופן קיפלתי. זה מספיק כדי להבין את המשמעות. אני אשים שם את הכל. החל מהדברים הטובים, דרך המרגשים ואלה שלא ציפיתי שיקרו ועד לאכזבה. ככה אמנע מעצמי את אי הודאות הבאה וגרורותיה.

הכל יהיה ברור, כל חשד לספק ייפתר. שעות של דיבורי סרק ייחסכו. ניסיונות הפיצוח וניתוח אירועים לא יתרחשו. לא לדבר על הסקת מסקנות, שבדרך כלל, מופרכות ושונות בתכלית מאלה שהתכוון אליהן המשורר, או במקרה זה האורז. האם זהו סודם של הדברים הפשוטים?.

לא יהיה מקום לשקרים, רק האמת תבצבץ לה, תרצד מול עיניו של פורק החבילה. תודיע לו בגאון כי זאת הסיבה ולא צריך ללכת סחור סחור סביב הנקודה. אם רק היו הדברים פשוטים כמו שקיוויתי, קצת שונים מההתרחשות.

אז בינתיים החלטתי לארוז את עצמי וללכת למקום אחר. שם אני אפרוק את החבילות, אשחרר אותן אי שם. כי הנפש כבר כואבת ותפוסה, ממתינה בסבלנות לשחרור. מחכה לרגע שבו הרוח תנשב על פניה ותבשר כי החופש הגיע.