וואו, כמה זמן לא הייתי פה. בכלל, אני מתכוונת, לא רק קריאת פוסטים, שיטוט בקהילות, אלא כתיבה ממש, והנה זה קורה לי שוב, בשעות הקטנות של הלילה, כשאני לא מצליחה להרדם. פשוט לכתוב. להוציא מה שיש לי בראש, ובלב. אני לא פה גם כי חטאתי בחטא הפייסבוק ואני שם יותר, מה לעשות, אין לי את כל הזמן שבעולם מול האינטרנט. ובחרתי לחזור לכתוב פה. אולי גם שם יום אחד?
היום היה יום מיוחד מכמה בחינות, ואולי החשוב ביותר שדורש ממני כתיבה ותיעוד הוא הארוע המכונן בו התחיל יהונתן ללכת. היום כבר יום ראשון למעשה, אבל כשהוא הלך זה היה בשבת, אני הייתי במקלחת ולכן מיכאל היה איתו כשזה קרה. שמעתי צהלות מיוחדות ורמות מהרגיל ותארתי לעצמי שמשהו קורה שם, לא תארתי לעצמי שבזה עסקינן. היה מרגש בהחלט לראות אותו פוסע על שתי רגליו, ולא זוחל כהרגלו בשנה ו-5 החודשים לקיומו. אז הוא התרגש, ואנחנו התרגשנו ובסוף כל ההתרגשויות והצחוקים תמיד מגיע הבכי, והאמבטיה שמנקה את שאריות היום, ומכינה לשנת הלילה המתוקה. הוא נרדם בקלות, מותש ומרוצה מיום נוסף של התרחשויות.
אני פינקתי את עצמי בספר ביום שישי. בקניותר שלנו פתחו דוכן של מבצעים של סטימצקי, ואת עיניי צד הספר "ימי שלישי עם מורי". עברתי על כל הספרים, וחזרתי אליו, אותו גם רכשתי בסיבוב הזה, של יום שישי, קצת לפני שהשבת נכנסת.
ספר מרגש, שהותיר אותי דומעת לא מעט פעמים. אולי הנכון הוא, שבסיום כל פרק דמעתי, וחשבתי איפה זה פוגש אותי בחיי. הפרק האחרון ריסק אותי כנראה לזמן ממושך יותר, כי בעקבותיו אני כאן, כותבת, כמעט 2 וחצי בבוקר, וזה לא אופייני לי, העירות בשעות אלה. וחשבתי על אבא שלי ששוכב במיטה, וכבר ליישר את הרגליים הוא לא יכול מרוב שהוא שוכב במיטה. וזה שעדיין בגיל 42 אני מבקשת את קרבתו כמו ילדה קטנה, ומקבלת את ההפך. וכמו בכל פעם אנחנו מתקסחים, ואני יוצאת נפגעת מכל הסיפור הזה. וחשבתי על אחותי הגדולה שהתנתקה לנו מהמשפחה, וכבר כמה שנים אנחנו לא בקשר. רק עם אבא, היא באה לדבר, לפעמים עם הבנות ולפעמים לבד. כועסת עלינו, ואנחנו עליה. מתי זה יגמר? מתי נחזור להיות בקשר? ואיפה האהבה? וחשבתי על אחיותי ויש לי כמה כאלה, שאנחנו מה שנקרא "בקשר" אבל לגמרי לא בקשר. ועל זה שאני לפעמים מאשימה אותן, ולפעמים לוקחת אחריות, ומנסה ליצור שוב קשר, ושוב נתקלת בחומת אטימות, או משהו אחר, ושוב נסגרת.
ואני חוזרת למשפחה הקטנה שלי שיצרתי לעצמי, בשנים האחרונות ומודה לאלוהים על המתנה הזו. אני נכנסת לחדר של יהונתן, ומתבוננת בפלא הזה, ואני נדהמת כמה אהבה הוא מפיק ממני, וכמה אהבה ועבודה רוחנית מיכאל מפיק ממני והאמת שרק אלוהים יודע כמה דמעות כל הפוסט הזה מפיק ממני ואני ממשיכה להודות על כל השפע הזה, והיכולת שלי להמשך ולתת, ולהיות טובה יותר.
עכשיו כשהתנקה כל הרגש שהצטבר בי, אנסה לחזור לישון. כבר מזמן לא פגשתי בעצמי את כל הרגש הזה, וגם על זה אני מודה. ככה, לחזור לפגוש את העולם, דרך זגוגיות הרגש. |