נקודה קטנה של אושר.
הרמתי את תריס הפלסטיק של החלון, ובוקר יום חמישי חדר פנימה והביא עמו צינה נעימה שעדיין לא נמהלה בשגרת הפיח התל אביבית היומיומית. שפשפתי את עיניי במימי הבוקר וחייכתי חיוך מאולץ לבבואה שממול למראה הגדולה, היום כבר יאיר לי פנים, חשבתי לעצמי והוספתי למתוח את שפתיי ולעשות עוויות בפניי. אחר כך סיפרתי להשתקפות בדיחה מצחיקה, את זו שקראתי אתמול בדוא"ל וגרמה לי לדמוע מרוב צחוק, אבל לא יצא לנו צחוק. היום אתה הולך להיות מאושר, אמרתי לעצמי בקול מבטיח, כן... כן.. אתה שמביט בי וגם אני הולכים להתפנק מן החומר הנדיר הזה הקרוי אושר, ניסיתי להבעיר את הדרייב הקפוא שהשתנק בגופי. נתתי בְּחֵצְיִי המלוח מבט נטול שמחה והשענתי את ידיי על גבי השיש הלבן, אחר כך הערתי אל ריאותיי מנת חמצן הגונה כדי לאושש אותו. קָבלתי על חוסר האונים של מוחי שממעט לפזר לחציי המלוח מחומרי האהבה והאושר. ארזתי ויצאתי בחוסר רצון אל הצבעוניות האפרורית של שוק הכרמל החורפי, בעוד שלוש שעות יגיעו בני משפחתי לאכול קציצות אורז ממולאות ואני עדיין מדבר אל מראה. נאנחתי ויצאתי לקנות את המצרכים הנחוצים.
ריח משכר היה לגרגר הנחלים שעה שעמדתי סמוך לדוכן עלי התבלין בשוק הכרמל, שפשפתי קלות בעלה אחד, זה ירק שילווה נפלא את קציצות האורז, הרהרתי ביני לביני וקניתי צרור של עלים. חפנתי בידי האחת את העלים שבשקית הניילון הסגולה ובררתי לי לאכילה עלה משונן ובשרני, לעסתי את התרכובת המרירה של גרגר הנחלים, ניחוחות של חרדל חריף דחקו הצידה את ריחו המהביל של השוק ומשם המשכתי אל באסטת הפירות הסמוכה. כמעט כבר צהריים היה ותכונה שוקקת של קונים שעלו וירדו כמו מלאכי יעקב ברחוב הצר של השוק, שיוו לו יראה של ערב שבת קודש שהשכינה מצויה בטבורו ורק סירחון של מים עכורים שזרם בקילוח דק בצד ימין של הדוכנים הזכיר לי את ניחוחו האמיתי של השוק. בתוך המולת הקונים וקריאות המוכרים היה קשה לדלג היכן שהרטוב עדיין לא נגע באספלט היבש ומהר מאוד החלו נעלי ה'ניו באלאנס' התכולים שלי לבוסס בשכבת הבוצה האפורה. שלוש שקיות החזקתי בשתי ידיי והמתנתי לתורי סמוך לקטניות ולפירות היבשים שבעמדת התבלינים אצל נַחְלי, באותו רגע הם הזכירו לי את הקציצות שאני חייב לבשל, עכשיו אני צריך לעוד מצרכים מועטים כדי להשלים את המנה. "תעזור לי בבקשה", יצא כחכוח רך מפיו של זקן כבד משקל שישב על קופסת פח ליד דוכן התבלינים, "תעזור לי", הוא ניסה בעיקשות להחזיר את שרוכי נעליו שנראו כמו שני שבלולים על פני המים החומים. את גופו המלא הגן מעיל חורפי מרופט והוא ניגב ליחה מפיו ואחר כך תחב את המטפחת הרטובה לכיס מעילו והושיט את שתי ידיו לעברי. שיערו הלבן היה סתור לכל עבר וגם לזיפיו לא היה כיוון ברור ונראה שלא נקצצו מזה ימים. הנחתי את שקיות הניילון על ארגז קרטון מעל למים הזורמים ומיהרתי אל סיפור חיים של ידיו המושטות. "תודה.. תודה", בירך אותי הזקן עוד לפני שאחזתי בתוך ידיו. "זה בסדר", אמרתי במבוכה ותמכתי בו עד שהתייצב על שני רגליו. הזקן החזיק בשתי ידיי עוד דקה ארוכה ובשתי עיניו הוסיף להעמיק בי את מבטו. "זכית", ירה לפתע לעברי ואימץ בחוזקה את כפות ידיי, "זכית", חזרה שוב הקריאה כעבור מספר שניות. הוספתי להחזיק בידיו כדי להוסיף ולהיוושע מקרנות המזבח של אצבעותיו המחשמלות. אני ניצב בפני תגלית עצומה, הרצתי מחשבה ביני לביני, שמא אזכה בנתח קטן של סיפור חיים, הוספתי להגות, אבל ככל שהוספתי להחזיק בידיו החמימות, הרגשתי שאני נשאב אל אנרגיה נהדרת שמוסיפה עונג לגופי שנתכנס ברפיון קטיפתי. "זכית", הפעם הוא לחש כמֶמתק סוד חשוב והרפה מידיי. מבט חם היו לעיניו של הזקן שעה שסרקתי כמהופנט את שתי עיניו החומות שהיו תקועות לו בפנים הנהדרים, משהו בדבריו הטיח אותי כברק מואר כלפי מעלה. "במה בדיוק זכיתי?", שאלתי. הזקן נראה משועשע מן השאלה. "אתה מכיר אותי?", הניד בראשו בעניין. "לא. ממש לא". היססתי. "זהו בדיוק העניין", גרד הזקן בזיפי הסנטר, "בגלל שאינך מכיר אותי, זכית", ונגע בקצות אצבעותיו ברכות בלחי ועזב את המקום. נגעתי בלחי היכן שאצבעותיו נגעו ותחושה של אושר עילאי פשתה בכל גופי והזכייה המיסטית העלומה שחלפה בראשי נתבהרה במלוא מתיקותה. הנתינה הפשוטה כל כך מילאה את לבי בפרץ נעורים של דם חדש, זכיתי בנקודת אושר קטנה וחיננית ממשהו שאינני מכיר כלל. קפצתי בעונג מעורי כדי להכין קציצות אורז ממולאות בבשר ועשבי תיבול. |