האוונגרד הוא מושג ששורשיו באירופה של המאה ה-19. מה שהיה במקורו מושג צבאי (חיל החלוץ ההולך לפני המחנה) קיבל עם השנים משמעויות פוליטיות וחברתיות וכיום מקובל להשתמש בו בעיקר בהקשר האמנותי. כאשר בסוף אותה המאה ה-19 פרצו פרעות ברוסיה ובמזרח אירופה, הגרו היהודים שוב. מיעוטם עלה לארץ והרכיב את העלייה הראשונה, אך הרוב המכריע הגר ל"ארץ המובטחת" – אמריקה. היהודים הללו לא הביאו לאמריקה רק את מיטלטליהם  אלא גם את אותן מסורות אוונגרד הדוגלות בין היתר בהתנגדות למלחמה ובשוויון בין בני אדם.

אמריקה מצידה נמצאה בעידן ה- GILDED AGE. עידן של קפיטליזם דורסני בו מתי מעט, עשירים כקורח או יותר נכון כרוקפלר, שלטו בכלכלה האמריקאית, נצלו ועשקו את הפועלים המועסקים על ידם וכמובן טמנו ידם גם בפוליטיקה. החיכוכים בין שתי תפישות העולם המנוגדות כל כך התרחש באופן מיידי ועלה וירד בעצמתו עם המאורעות ההיסטוריים. שנות השלושים לדוגמא, לאחר המשבר הכלכלי גדול, היו שנים של התחזקות תנועות שמאל סוציאליסטיות/קומוניסטיות. בשנות החמישים השמרניות, רדף הסנטור האמריקאי, מקארתי, אחר אותם "אנטי-אמריקאיים" במה שזכה לכינוי ציד המכשפות.

בשנות השישים הסוערות קיבל מעמדו של האוונגרד תפנית חדה. דור צעיר חיפש אלטרנטיבה לשמרנות הבורגנית של הוריהם והדבר התבטא בתנועה נגד מלחמת ויאטנם, בדרישה לשוויון לאזרחים השחורים ובנטיות אמנותיות חדשות. אותן נטיות אמנותיות קיבלו משמעות מיוחדת במדיום הקולנועי, בו לאחר שנים של צנזורה נוקשה שהביאה לסרטים נטולי התייחסות אמיתית לחיים, מיניות מדוכאת ומוסרנות הדור הצעיר הפסיק פשוט לפקוד את בתי הקולנוע. הם מאסו במחזות זמר לכל המשפחה ומערבונים חדי מימד ורצו סרטים שידברו אליהם ויעסקו במציאות חייהם שכוללת גם מין, מעשים לא מוסריים, סמים וכו'.  את מה שלא מצאו בהוליווד גילו בגל החדש הצרפתי ובבמאים כטריפו וגודאר.

כסף כנראה בכל זאת חזק יותר מהכל והאולפנים והצנזורה היו חייבים ליישר קו עם טעם הקהל המשתנה. סרטים חדשים החלו לעשות בהוליווד, סרטים שינקו מאותה מסורת אוונגרד אירופאית. ואשר לאוונגרד עצמו?  הצלחתו היא בעצם סוף דרכו. כאשר האוונגרד הפך לCOOL הוא הפך למיינסטרים ולעסק כלכלי החוטא למעשה להגדרתו.

גם במהפכה זו כמו בהרבה תחומים אחרים מקומם של היהודים היה חסר פרופורציה לחלקם באוכלוסיה. מנקודת מבט יהודית היה זה המרד של הדור היהודי הצעיר שהוא כבר אמריקאי בכל רמ"ח אבריו בדור המבוגר שהיגר לאמריקה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 וייסד את הוליווד (האחים וורנר לדוגמא).

שנת 1967 היא השנה שיותר מכל מסמלת את המהפכה. אז עלו על האקרנים שניים מהסרטים שמייצגים את הוליווד החדשה והצעירה יותר מכל, "בוני וקלייד" הוא האחד והשני הוא "הבוגר".  הסרט "הבוגר" הוא אולי הדוגמא המושלמת לחבירה יחדיו של כמה יהודים לעשייה של סרט מהפכני שהוא גם הסרט השלישי המצליח ביותר בקופות עד אז אחרי "חלף עם הרוח" וכמובן "צלילי המוזיקה".

החוליה היהודית הראשונה בסרט היא כמובן הבמאי מייק ניקולס, מהבמאים המוערכים והמעוטרים ביותר בתולדות הקולנוע שגם זכה באוסקר לבמאי הטוב ביותר באותה השנה, עשה החלטה מודעת לביים סרט שמדבר על ואל הדור החדש. ראשית, הסרט עוסק בצעיר המסיים קולג' ומנהל רומן את אישה מבוגרת וגם מתאהב בביתה, דבר שעד אז נחשב שערורייתי. שנית ולא פחות חשוב, הסרט מציג את פער הדורות, את הצביעות של דור ההורים ומולם את הבחור הצעיר, שאינו טלית שכולה תכלת ומחפש אלטרנטיבה.

החוליה השנייה היא דסטין הופמן. הופמן היה חלק מתנועה מתרחבת באותם השנים שהשתמשו במידה כזו או אחרת במה שנקרא METHOD ACTING. אחד העקרונות המרכזיים של השיטה החדשה הוא יצירת הזדהות עם הדמות, רגשותיה ומניעיה על יד חיפוש פנימי של השחקן אחר נקודות משיקות בביוגרפיה שלו בכדי ליצור משחק הקרוב לחיים האמיתיים. מעבר להיותו של הופמן חסיד השיטה הוא היה גם חלק מקבוצה של שחקנים ביניהם ג'ין הקמן שלא ענו על הדרישות ההוליוודיות המקובלות אז במראם החיצוני. שחקן צריך להראות כמו רוברט רדפורד, פול ניומן או קלינט איסטווד. הופמן הנמוך, לא יפה במיוחד ובעל האף הגדול ששימש מקור לבדיחות רבות על חשבונו כשפרץ לתודעת הציבור הרחב, היה רחוק שנות אור מאב הטיפוס של הכוכב ההוליוודי.

החוליה השלישית היא זו המוזיקלית. ניקולס הבמאי התאהב בצמד יוצרים צעירים ששילבו בצורה מרתקת מוזיקת פולק עם מוזיקת רוק, קראו להם סיימון וגרפנקל (שנייהם יהודים). הוא פנה לסיימון בבקשה שיכתוב 3 שירים חדשים עבור הסרט. בשלבי הסיום של עשיית הסרט לא כתב סיימון דבר כי היה עסוק בסיבובי הופעות. "יש לי רק שיר אחד" אמר סיימון לניקולס "אבל הוא לא בשביל הסרט, הוא עוסק בהיסטוריה ... קוראים לו גברת רוזוולט" הוא השמיע לניקולס את השיר שהיה ללא מילים פרט לפזמון. "מעכשיו יקראו לו גברת רובינסון" אמר ניקולס הנלהב. כך הורכב פסקול הסרט משירים קיימים, המוכר שבהם THE SOUND OF SILENCE ומגברת רובינסון נטול מילות הבתים שהוספו מאוחר יותר. השיר בכל אופן, עם או בלי מילים, הוא אחד משירי הנושא הגדולים בתולדות הקולנוע ומספק מימד נוסף לאלמנט האוונגרדי|, היהודי בתרבות האמריקאית בכלל ובהוליווד בפרט.

http://www.youtube.com/watch?v=bE1dz6_u2JI

http://www.youtube.com/watch?v=i9eIXN6Sp40&feature=fvw