תמיד רציתי לזרוק מכתב מגולגל בבקבוק ולקבל איזה מייל אחרי חודשיים מבלונדינית מתוקה וחייכנית שרק חיכתה לו. הפנטזיה הזו חיה אצלי בגיל 18 בערך והסתיימה מתישהו. שוב התעוררה ליום באיזה סרט של קווין קוסטנר ושוב עברה. במיוחד אחרי שהיכרתי את רותי שהיא לא בלונדינית אבל יפהפיה הורסת מתוקה וחייכנית, ועם שיער שחור רך. ובעיקר איתי ... בכל מקרה לכתוב כל יום לכתוב כל יום מחדש עם ובלי כוונה זה לזרוק בקבוק עם מכתב מגולגל לים. לים שלך, שלנו, שלכם ולקוות, לצפות, שמישהו ירים אותו יפתח, יקרא ויענה לי. זורקים בקבוקים עם מכתבים כי משוואים (משוועים) למישהו שימצא אותם ובשביל זה גם כותבים שירים כנראה כמו שכתב פעם עמוס אטינגר: "אני כותב כדי שמישהי תקרא אותי". אז אני מדמיין עכשיו שאני בים על החוף ביום חורפי רוחני (עם רוח) ואני די לבד מלבד כמה אנשים שמתסובבים שם לעצמם ואני לוקח בקבוק רגיל ושקוף מכניס לתוכו את הפוסט הזה סותם בפקק שעם חזק חזק שלא יפתח ויתרטב וזורק בכל הכוח עמוק לים כדי שאת או אתה תמצאו אותו והוא יחבר אותנו כפי שבני האדם נועדו להתחבר. |