פתאום הרגשתי הזדהות אפלה עם הבת-חווה הזאת. אני מנסה להמחיש לעצמי מה זה להיות אישה בוגדת.

להעריץ גבר זר. להסתכל לו בעיניים מלמטה למעלה. להסתיר את הריגוש במחיצת הבעל.

היא אף פעם לא הגיעה לסיפוק. לא איתי. אחרי כמה חודשים היא אמרה לי : יש לי וידוי. אני לא גומרת איתך. זה שרט לי את הגאווה. אני הרי כל כך חושק בה. וכל כך אוהב לכבוש אותה. והיה נדמה לי שגם היא נהנית, לפחות כמוני. מסתבר שלא.

היא שיקרה בעבר. והיא לא מפסיקה לשקר גם עכשיו. והיא תמיד תתכחש למעשייה. היא סיפרה לי שאחיה ניצל אותה כשהיתה ילדה. לא לצרכיו שלו, הפחדן המלוקק הזה, אלא לצרכי החברים שלו. הוא בטח אמר להם שיש לו אחות צעירה ממנו בשנתיים. ילדה יפה. רוצים להכיר אותה ? היא הלכה אחריו ואחרי שסבלה מהחברים שלו לא הצליחה לתפוש איך מישהו כל כך קרוב ונערץ הופך להיות מפלצת שחורשת רע ממרחק בטוח.

היום היא בחורה קטנה, רזה, פרצוף ערמומי, עיניים ירוקות ענקיות, שיער שחור אסוף. עורה בהיר, כמעט שקוף והוורידים הכחלחלים המובילים מרקתה למצחה מסתמנים בבירור תחת מעטה העור הדק.

אם חותכים לה וריד כזה, היא תמות על המקום ? היא תדמם למוות תוך דקות ספורות ?

ידעתי שזה יבוא וברגע מעצבן בשיחה רציתי להסלים. שהיא תפגע בי ומתוך כך לגרש אותה בלי ייסורי מצפון. הרי היא גרה איתי מזה חצי שנה. יש לה מגירה לתחתונים וחזיות בארון שלי. אני לא יכול סתם ככה להגיד לה– לכי מפה, בלי סיבה. היינו יחד ביוון. נשבענו אמונים. ובכל זאת שנינו יודעים שהחול אוזל בחלקו העליון של השעון.  

לפני כמה ימים היא שוב אמרה " יש לי וידוי. " מהניסיון אני כבר יודע : כנות היא סכין משוננת וקטלנית. בגלל זה הסטתי את השיחה לנושא אחר והתנהגתי כאילו שלא שמעתי את מה שהיא אמרה.

ועכשיו זה דווקא מתאים לי. זה בטח ייתן לי סיבה מספיק טובה כדי לסלק אותה מהבית שלי. היא, וכל החפצים שלה איתה.

" מה זה שאמרת שהסתרת ממני ? "

" בגדתי בך. "

בטפטוף הטיפות העכורות אל תוך הנפש, אצלי נרשמה הפרעה.

המכה בנשמה, שאפשר לחטוף מכמה מילים שמגלות את הנסתר...

ראיתי בדמיוני את צלוחית הנפש שלי, הלא כל כך נקייה, שבתוכה נקוות הטיפות השחורות.

ואם חשבתי שאוכל להשתמש בוידוי שלה לטובתי, התבדיתי.

לא יכולתי להוציא מילה.

" לספר לך עם מי. "

"לא. אני לא רוצה לדעת. "

" אני מתנצלת, מצטערת, מתחרטת, מתחננת שתסלח. " היא אומרת. במקום כל מילה שהיא פולטת אני שומע את קולה האמיתי : אני מתחרמנת מזדיינת משקרת מסתירה.

מה עושים במצב כזה ? על מה מדברים ? מחטטים בבגידה לפרטי פרטים ?

ומה אני עשיתי ? הרי רק לפני יומיים הייתי עם אישה אחרת שכבשה אותי כאן, על הספה הזאת.

למה לי מותר ?

ובכל זאת – אני כל כך שונא אותה עכשיו. מה עושים ? מרביצים מכות ?צועקים ?

בקול חנוק היא מנסה להסב את השיחה :

" הצלחת להלחין את הטקסט שהראית לי בשבוע שעבר ? "

גוון קולה גורם לי לדמיין אישה שמישהו הפיל אותה למים. היא לא יודעת לשחות ומחפשת בהיסטריה חבל הצלה. לא עניתי. נזכרתי במלון באתונה. בבחור האמריקאי שירד איתנו מהמעבורת. היא שאלה אותו איפה תחנת הרכבת התחתית שנוסעת למרכז העיר. הוא סימן לה כיוון כללי ואמר שגם הוא הולך לשם. אז היא הלכה איתו ומידי פעם הסתובבה כדי לראות אם אני עוד שם. אני כאן. היא נכנסה לקרון שאליו הוא נכנס ואני אחריה. בתחנת אקרופוליס הוא ירד. היא רצתה לרדת אחריו. אמרה לי בוא. אני אמרתי לא! הרכבת המשיכה ואנחנו איתה. היא התעצבנה, היא בכתה, אבל המשיכה, איתי.

אחר כך בחדר במלון היא יצאה מהאמבטיה ונשכבה על המיטה. " תשכב איתי, " אמרה.

אני לא רוצה. אני לא יכול. אני לא רוצה כי אני לא יכול.

" אתה מעניש אותי על משהו ? מה הסיפור שלך ? "

ולחשוב שלטיול הזה לקחתי איתי את הספר  ' אלברטין איננה ' שבו מרסל פרוסט מספר על הקנאה הנוראית שסוואן האצילי רוחש לפרוצה שמשתעשעת באהבתו אליה.

חזרנו לארץ ועברתי הלאה. אבל לא שכחתי את זה לרגע.

ועכשיו היא יושבת מולי ושותקת. מחכה למוצא פי. מחכה להחלטה שלי.

נדמה לי שאני רואה הילה מסביב לראש שלה. טיפות זיעה על מיצחה. נדמה שאני רואה את היאוש שלה מבצבץ בציפורני טרף.

ואז אני חש מין חמלה מפוקפקת. אני יודע שבמנותק מהיחסים שלה איתי יכולתי לסמפט את הנפש המיוסרת הזאת.

ומתוך הרגש הזה אני אומר לה בשקט " אני חושב שעדיף שנפרד ושתעזבי את הדירה. "

והיא אומרת " אתה צודק. גם אני חושבת שזה מה שנכון לעשות אבל שתדע, אני עדיין אוהבת אותך. "

בבוקר מתעורר עם המועקה וכרגיל במצבים כאלה ניגש לשטוף את הבית. ממלא את הדלי במים ותוך כדי כך נזכר שנגמר הנוזל לניקוי רצפות.

מניח את הדלי המלא על הרצפה ומשעין את המגב אל הקיר. ניגש למטבח ופותח את הארון שמתחת לכיור. להפתעתי עומד שם בקבוק חדש מלא בנוזל אדמדם. על התווית מצוירים פרחים בשלל צבעים וכיתוב- כולל בושם בריח ורדים.

תוך כדי הדחת רצפת הסלון בתנועות מעגליות וגדולות, עולה בראשי משפט : בגדה בגדה אבל השאירה חומרי ניקוי...

מסיים כשכולי שטוף זיעה. מתקלח, יוצא ומתנגב. מתחשק לי ללבוש מכנסיים מבד אוורירי, להסתובב בבית בלי חולצה ולנסות לא להדליק את המזגן. בכל זאת כבר אמצע אוקטובר.

פותח את הארון. כל החלק שהוקדש לבגדיה כבר מרוקן אבל בתחתית המגירה אני רואה את המכנסיים הדקים והרחבים שהיא לבשה אתמול. היא כנראה שכחה אותם במהלך האריזה החפוזה. אני לובש אותם לגופי, נהנה מהמגע הקליל של הבד ושוב מזדמזם בראשי אותו המשפט : בגדה בגדה אבל השאירה חומרי ניקוי...

ניגש למטבח כדי להכין לי ארוחת ערב. נשארו עוד כמה סטייקים ואני רוצה לאכול אחד מהם יחד עם סלט ירקות.

מטגן את הבשר על מחבת הפסים שהיא קנתה לי במתנה. בוזק פלפל שחור גרוס שהיא קנתה לפני שבוע בשוק הכרמל.

חותך את הבשר בסכין החדה שהיא הביאה מהדירה שבה היא גרה לפני שעברה לגור איתי.

עכשיו אני כבר אומר בקול רם : בגדה בגדה אבל השאירה חומרי ניקוי...

אז למה לקלל אותה, למה לשנוא ? למה לתעב, למה לרצות להרוג ?

בגדה בגדה אבל השאירה חומרי ניקוי.