כמה שאוהבים לדבר בגנות מלחמת אחים, נראה שזוהי המלחמה הכי טבעית שיש. הרקע והנסיבות (setting) של אחים יכולות להוביל לאידיליה או לקטסטרופה. התחרות על תשומת לב ההורים, הקירבה וההיכרות האינטימית עם הרצונות, המאוויים והחולשות של האחים, כל אלה יכולים להוביל לתוצאות קיצוניות.

יש מלחמות גם בין זרים, אבל הן בד"כ יהיו על משאבים ועל שליטה. לרוב האנשים לא אכפת מה חושבים אנשים זרים להם. אבל כשזה מגיע לאנשים קרובים, או במובן הביולוגי או במובן הרעיוני והאידיאולוגי, פתאום הבדלים קלים נראים כמו חילוקי דעות נוראיים, והצורך להיות הצודק ולכפות את דעתך הופך להיות מרכז הקיום. דוגמאות מהחיים הפוליטיים והאידיאולוגים לא חסרות. מפלגות, סיעות, פראקציות וידידים בנפש שהתפלגו ולא דיברו זה עם זה למרות שב99 אחוז מהדברים הם היו מסכימים.

זהו גם הרקע לסיפור הבלתי נסבל על יוסף ואחיו. אי אפשר להבין את יוסף שמהתחלה מתמקד בלהיות אחראי על "בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם".

יוסף הוא שטינקר, ועוד חכם על חלשים, כי הוא לא מלשין על בני לאה אלא על בני השפחות. למרות זאת או אולי בגלל זה, אבא שלו, יעקב, "אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים". מבחינת האחים ההעדפה הזו מביאה לשנאה והם פשוט "וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". אבל יוסף באוטיזם שלו ממשיך לעצבן אותם עם החלומות שלו.

יותר מאשר חלומות הגדלות של יוסף (ולמי אין חלומות כאלו) מאפיינים את חלומותיו הצורך בהשפלת האחים. מילת המפתח, שמופיעה יותר מ20 פעם בפרק היא 'אחים'.

סוף הסיפור, המזימה להרוג את יוסף, ההשלכה לבור, ברית החשאיות של האחים להסתרת הפשע וההונאה של יעקב, בדיוק כפי שהוא הונה את יצחק אביו בזמנו, ידועים לכול.

ופתאום מגיעה פרשייה יוצאת דופן. עוצרים את הסיפור, והמצלמה עוברת לעדולם. לאחד האחים הדומיננטיים במזימה, יהודה, נשבר מהמשפחה המתוסבכת שלו – אחות 'יצאנית', אחים חמומי מוח, אח מגלומן ואח בכור מעופף, ויהודה מהגר מחבלי משפחתו, מתחתן עם איזו גויה ועושה ילדים.

גם הבנים של יהודה לא מצטיינים באישיות מיוחדת, וגרוע מכך, ביחסי אחווה ביניהם, הראשון מת, והשני לא רוצה להעמיד שם ונחלה לבכור, ולכן נענש גם הוא. אחיוּת (יחסים בין אחים) דפוקה, זה משהו שעובר בתורשה של בני ישראל (או בני יעקב – אתם תבחרו), ואי אפשר להיפטר ממנו בקלות.

יהודה עצמו עושה עוול לכלתו ואשת בניו, תמר, ולא נותן לה את בנו השלישי מפחד המנחוּס. רק חוויה מינית ופגיעה בכבודו כמנהיג בקרב עמו, מעוררת אותו לעשות את הצדק. אז ניכרת מנהיגותו (החיובית) לראשונה, כשהוא מודה בחטאו ואומר על תמר "צָדְקָה מִמֶּנִּי". גם יוסף עושה חיל במצרים באותו הזמן אם כי בדרכים אחרות. הוא לומד סוף סוף לשלב בין חלומות למציאות. המסקנה המתבקשת מסיפורים אלו היא שמנהיגי האומה היהודית/ישראלית צומחים יותר טוב בחלקות זרות. ככל שזה מגיע לחלקות המקוריות, האווירה רוויה במתח בלתי ניתן להתרה. נקווה שהגענו לשלב של אומה נורמאלית שיודעת להצמיח מנהיגים מתוכה.

ידידה חזני, נובמבר 2010