יש לי גבר חזק. בכל המובנים.

אני חושבת, שבנישואין שניים, מנסים לתקן את כל העוולות שעשינו בנישואין הראשונים.

תמיד הייתי המכנסיים בבית. אחראית ילדים, אחראית ארועים, אחראית פיננסית (טוב, תראו לי אישה שכרטיס האשראי לא אצלה) ותמיד הייתי המקטרת.

"תקטרי, תקטרי" היה אומר לי בעלי הראשון "זה עושה אותך מאושרת...."

האמת, צודק.

אבל עזבו את בעלי הראשון. השני!

איך שהוא, באופי, הוא דומה לראשון. שקט, רגוע, יציב.

ואני, תימניה עם קוצים בתחת - זקוקה לפינה הזאת מדי פעם. לשקט הזה...

מצד שני - א-ל-ו-ה-י-ם! איזה איטי!!!! כמה זמן לוקח להכין קפה???????

עד שהוא מכין קפה, אני מספיקה לתלות כביסה, לרוקן פחים ולהעביר וויש בשירותים. איכס!

לפעמים, כשהוא חוזר מהעבודה, אני מנסה להוריד ממנו את מטלות הבית, "כי הוא עייף" (טעות מספר אחת! אין רחמים במערכת נישואין!)

למזלי, הוא מציין בפני ביובש, שהוא היה בבית הזה לפני. שאישתו ז"ל היתה חולה 5 שנים, ושהוא תיפקד י-ו-פ-י בלעדי!

כל ערב, לאחר שהילדים מורידים מהשולחן, הוא מארגן את המדיח ומפעיל, מחליף מצע ואוכל לחתולה, מסדר לי (שוב) את המחשב שהצלחתי להרוס במשך היום... בבוקר הוא מרוקן את המדיח, מכין לי קפה, מחליף לחתולה, אחראי בישול בימי ראשון וכמובן - שינאת חיי - המגהץ הראשי של הבית.

ואז, ביום בהיר אחד, הוא חלה.

שפעת.

התעוררתי בבוקר, לגלות שהוא במיטה. לרגע נבהלתי. חשבתי שהשעון לא פעל.

אין מצב שאני אתעורר בבוקר והוא במיטה. מי יעיר אותי????????

על כל המעלות הטובות שיש לי, חיסרון אחד קשה יש בי. 

אני -לא - מסוגלת - לתפקד - בבוקר!

נו, אמרתי את זה! נכון שזה חיסרון פיצפיצון???

בסה"כ אני צריכה את החמש דקות התעוררות, לשכב במיטה ולבהות בתקרה (כל בוקר אני נשבעת ש - היום - אני מתקשרת לצבעי שיבוא לסייד).

ועוד חמש דקות (טוב, נו, 20) להתקלח.

ואז אני יורדת למטה, שם מחכה לי בעלי המחייך עם כוס קפה ביד. ועד שאני לא גומרת את הקפה, אסור לדבר איתי.

בעלי הוא להפך. ברגע שהוא פותח עיניים, הפה והמח מתפקדים. (איש מחשבים, נו מה)

ואז יש לו הרבה מה להגיד!

סתום-ת'-פה! (טעות מספר שתיים) - היית פה לפני או לא - תסתגל למצב החדש!

הוקצור, התעוררתי בלי קפה, כדי לגלות שהוא ממש, אבל ממש חולה.

טוב, "ממש" זאת מילה יחסית.

רחמיי נכמרו עליו (טעות מספר 1 - זוכרים?)

והתחלתי להתרוצץ.

"רוצה קפה מותק"? (את המילה מותק הוא יודע בעברית)   "אמממממממממממ...." היתה התשובה.

"צריך אספירין, קודאין, אקמול, תה, רופא, אחות.....?"      - "אמממממממממ...."

אני, מה לעשות, לא מבינה בפנטומימה. (דפקט מספר 2).

אחרי ה- "אממממממממ...." הרביעי שלו, התחלתי להתעצבן.

"חנוך רוזן לא גר פה יותר! תתחיל לדבר כמו בן אדם!!!"

אוי, אוי, איזו טעות! איך שכחתי שהוא פועל כמו מחשב - ברגע שהתוכנה עלתה, הכל עובד!!!

"תכיני קפה - אני לא שותה אף-פם תה - זה לאנשים חולים" (?????)

"את יכולה להביא לי מדחום? אני חושב שאני קודח...."

"אני מרגיש חולשה, את יכולה לשבת לידי?...."

סתום-ת'-פה! - כבר אמרתי????

יש לו מזל שזה החזיק פחות מעשרים וארבע שעות.

עוד שעה כזאת והייתי כותבת פוסט על נישואין מספר שלוש!

זהו. עבר ונגמר, הכל חזר לקדמותו. הוא הולך לעבודה, מכין קפה ומגהץ.

יש אלוהים!

ואני תמיד אמרתי - "גברים חולים, כותבים צוואה. נשים חולות - עושות ספונג'ה..."

רק בריאות.