1
חמין של שבת וניחוחות פרחי הבר
אותן שש שנים שחלפו מאז שעזבנו את השכונה שייטו להן כמו ניחוח מבושם באפו של תתרן, ובכל אותן שנים לא ראיתי את אסתר'קה ממש, עד שיום אחד היא באה, הציצה מבעד לחלון שבביתנו החדש והרעידה את חיי. היה זה בערב שבת, כשהיא בדרכה לפגישת כיתה, ראתה את אימא שלי עומדת בגינה ומשקה את הדשא ועצרה לידה לשיחת נימוסין ואני מהסלון, הבחנתי בה, כמעט באקראי, ופתאום הרגשתי איך האדמה ניתקת מתחת לרגלי והתקרה שחשבתי שהיא הדבר היחיד שבטוח מעל לראשי, קרסה והתרסקה לה ב"בום" על קולי וענן אבק כיסה לי את זגוגיות משקפי בשכבה עבה של אובך, וכמו מתוך הערפל שמעתי משק כנפיים והבחנתי בשרטוט מרטט של יונים לבנות שמרחפות לפני במחול מטורף ומיד פורחות להן מבעד לשימשה שבחלון ומקיפות את ראשה של אסתרק'ה בהילה זהובה נרקסיסטית ותכף הסתלסלה לה בראשי מנגינה נפלאה במאוול אהבה נצחי, וככה, כמו בהקשה אחת של אגודל באצבע צרדה, הפכתי מסתם ילד לנער מאוהב. "מאוהב" ולא סתם "אוהב". מאז לא ישנתי ולא אכלתי לא שתיתי ולא חלמתי על שום דבר אחר מלבד על אסתרק'ה והתחלתי להגות רק את שמה ולנקז אלי שוב ושוב את זיכרון דמותה, כמו שראיתי אותה באותו הרף עין, עומדת ליד גדר האבן שגבלה את ביתנו החדש, שערה נפוח ב"פן" אופנתי גולש לו על כתפיה אסוף מצד לצד כשהוא מכסה את אחת מעיניה בהתגרות מפתה וסוודר גולף לבן מלפף בגאווה את שני תפוחי הבוסר שלה שמיהרו לפרוח, ןחגורה אדומה עם אבזם מוזהב, מחבקת כטבעת אהבה את מותניה וחצאית פרחונית ששוליה של תחתונית תחרה לבנה מציצה מתחתיה, מסתחררת לה מסביבה במשובת נעורים מתוקה, והיא מדברת לאמי וכאילו אלי ולעולם כולו ומחליקה את לשונה על השפתים שלה האדומות כתות בשל, לא עוד הילדה הקטנה מהשכונה, שותפתי למשחקי "החיילים". נטוע כגזע עץ קטום בסלון, נדהמתי לגלות שהפכה מניצן ירוק לפרח רך ורציתי לצעוק לה "אני כאן" אבל עד שהחלטתי לגשת ולהושיט את ידי לידית ולרווח אליה את החלון, היא נפנפה בחוץ בידה והסתלקה לה לדרכה ואני אפילו לא הספקתי להגיד לה "שלום" ורק המשכתי לנעוץ את רגלי ולסדוק את הרצפה מתחתי ולבהות בייאוש בדמותה המתרחקת ובחלל הריק שהותירה לי באותו מקום שעמדה בו מקודם, והרגשתי בגוש כבד שעולה ממעי, נלפת בחזי, נתקע לי בלוע, אוחז בגרוני, ומנער ומטלטל אותי מצד לצד ומאיים לעקרני ממקומי, ותכף חלחלה להכרתי, בוודאות חסרת אונים, הידיעה המרה שמאותו רגע חטוף, חיי לא ייהיו יותר חיים. מאז בלילות הייתי מתהפך מצד לצד ולא יכולתי להירדם ובבקרים התקשתי יותר מתמיד להתעורר, וכל הזמן התהלכתי כסהרהורי, ולא ידעתי את נפשי מרוב געגועים. "אסתרק'ה אסתרק'ה" הייתי גונח מתוך תשוקה וכיסופים.
תכף לאחר ששבתי מבית הספר, הייתי ממהר להשליך מעלי את הילקוט, לחטוף משהו לאכול, ובלי לשעות למחאותיה של אמי, הייתי רץ לעשות לה "אמבוש" מהבית של דודתי שמחה שבשד' בנימין פינת בן אב"י ונעמד שם במרפסת ומציץ לעבר הרחוב מבעד לחריכים שבין קורות התריסול שצבועים היו באפור וורוד ומתפלל ומייחל לפגוש, ולו רק ברמז, בצל צלו של צלה, או אפילו קטע זעיר ומתרחק של שובל שמלתה, וכשנתמזל לי מזלי והייתי מבחין בה מרחוק, היה הלב שלי שועט בדהירה פרועה לקראתה, כאילו ביקש לחוש ולהתאבק בעפר לרגליה. דודה שמחה כשהייתה רואה אותי משקיף ככה מדי יום מבעד לתריסול כשאני מרעיד ממתח והתרגשות הייתה מחייכת אלי בחמלה או בלגלוג, אבל אני, לא היה אכפת לי מכלום, אני הייתי שפוט באהבתי ולא ביקשתי מאף אחד שיפטור אותי מעונש. היום חוצה את הדרך אוטוסטרדה שבנינים רבי קומות מתנשאים משני עבריה. אבל פעם, לא היה רח' יאיר ולא רח' זמנאוף, וכל השטח הזה, שמשד' בנימין ועד בית ספר "איתמר", היה שדה בור אחד גדול מכוסה קוצים ודרדרים, ובמקום אוטוסטרדה היה כביש, ספק אספלט, ספק כורכר, עובר אז בהיחבא מאחורי מסך של עצי ברוש ואקליפטוס, כשמצדו המזרחי, בתוך חצרות מוקפות גדר חי, עמדו בתים קטנים עם גגות רעפים אדומים וגינות נוי נטעות עצי פרי, שהקרינו ביטחון של בעלי בתים זעיר בורגניים, שהם יישארו כך לנצח, להשקיף אל השקיעה מבעד לאבוקות הירוקות שזקרו צמרתם מן העבר השני, שכמו בציורים של ואן גוך, היו עולים מדי יום יחד איתי בלהבות בצפיה מתוחה לאסתרק'ה. ככה חלפו להם חודשים ארוכים בהמתנה נואשת ומורטת עצבים ובינתיים הלכה אהבתי והתעצמה, כשהיא סוחפת את כל תודעתי ולא מותירה לי אפילו את האומץ לנסות ולהתקרב אליה, ובאין בררה, הסתפקתי רק במעקבי סרק, ובהצצות גנובות וחטופות מרחוק במושא אהבתי, כל כך פחדתי מתגובתה הלא צפויה, שכמו אחד שקנה פייס ביקשתי כל הזמן רק לדחות את מועד ההגרלה כדי שאוכל למשוך ולאריך את הזמן השהוי ובינתיים ליהנות לפחות מהספק.ואז יום אחד, כששמים חלולים הבהיקו ממעל ושמש אש צרבה מעלי בזנית, והעולם כולו האט הילוך והתעטף בשתיקה כמו אצן חיגר ומיוזע, הבחנתי בה מרחוק, פוסעת לקראתי בעצלתיים, וכמו בכל אותן פעמים שהצלחתי לראות אותה בהתנהלתה האיטית והמייגעת, לא עלה על דעתי כלל וכלל שממש בעוד רגע אני אצא ממחבואי ואעשה מעשה ולא אסתפק עוד בצפייה עקרה מהצד במקור חיותי המטפיסית, שכמו אלילה עלתה שם באבק כונוס העולה מהמים, ואצעד ככה סתם, לקראתה מתוך תקווה הזויה להגשים ככה, כמעט בהיסח הדעת את חלומי הכסוף, כאילו היה זה דבר של מה בכך.הבטתי בצלליתה שעל שביל החול הזהוב, שחצה באלכסון את כל השטח שהקפתי בעיני. מצדה האחד שורה מעולפת חום של עצי ברוש, במרווחים מדודים מיתחה קומתה ב"הכתף-שק, ולפניה ילדים שיחקו כדוררגל, על כתם חשוף ונקי מקוצים, ומעליה יקדה לה שמש אש בלא רחמים והזיתי מלמלה לחה שעוטפת אותי ברוך ושמעתי רק את תיפוף רגליה על החול הרך וחכתי בקוצר רוח שמסך הברושים יקרע לצדדים והיא תופיע לפני במלוא יפעתה כמו פרימדונה בהצגת תיאטרוןופתאום הגעתי לכלל החלטה. קפצתי מהמרפסת כשאני מתרומם מעל המעקה כמו אתלט והתחלתי ללכת באיטיות לכיוון השכונה, כביכול נותן לה צ'אנס להשיג אותי, אבל למעשה הקפדתי כל הזמן לזרוק מבט לאחור, כדי לוודא שאכן אני מצליח לשמר ממנה טווח ביטחון ראוי, ושעוד מעט, היא תגיע לשורת הברושים המצלה על הכביש, ואז נכנסתי לאחד מחצרות הבתים שבצד הדרך, והתכופפתי שם מאחורי שיח קוצני ועצרתי את נישמתי והמתנתי בלי להניע אבר, ואז שמעתי קולות והצצתי מבעד לעלים וראיתי את אסתרק'ה פוסעת בחברתה של איזו ילדה שלא הכרתי, לקראתי, ושמעתי את צחוקן המתגלגל הולך ומתגבר כשהוא נחלץ מהשטף הקולח של שיחתן העליזה, פרוע חופשי ומאושר, והתכווצתי במקומי, וחיכתי בסבלנות עד שהן תחלופנה על פני, ואז הרמתי את ראשי וראיתי אותן, מהדסות ככה מרחוק, וספרתי, ליתר בטחון, אחד שנים שלוש ארבע, ופלטתי אנחת רווחה, והתרוממתי לאט לאט ממקומי והצצתי שוב בצלליתן ובתיקים שעל שכמן והמתנתי עוד דקה או שתים, עד ששרטוטן יתאדה באגלי החום המהבילים שעלו מכביש האספלט, ואז התחלתי לרוץ הכי מהר שרק יכולתי במעלה הרחוב, כשאני עוקף את מסלול הליכתן, עד שמצאתי את עצמי חוצה את דרכן כאילו באקראי ופתאום אסתרק'ה הבחינה בי וקראה לעברי "אהלן גודל'ה"נפנפה אלי בידה ואני נושף ןמתנשף כאצן בסוף המרוץ מיהרתי להתקרב אליה והושטתי לה את ידי ומלמלתי "אה אסתרק'ה.." כשאני עושה מאמץ עילאי להסוות את רעד ההתרגשות שחלחל לקולי ולעמיד פנים שאני מופתע לראות אותה. "יו גודל'ה" התלהבה "המון שנים שלא ראייתי אותך! מה שלומך אתההה?!" ומשכה ככה את קולה באנפוף קל וחשפה לעומתי שינים קצובות לבנות חיוך שובה לב ואפילו ניצוץ של שמחה גלויה שהבריק בעיניה. "אני הולך לעמיקם" הצהרתי לפניה חגיגית, כשאני מנסה לתרץ ככה את הופעתי הפתאומית לפניהן "..אה כן .. עמיקם..אתם עוד חברים?" שאלה אסתרק'ה "בטח שאנחנו עוד חברים." הפטרתי בהתרגשות וכיסתי באגרופי על פרק ידי שהתעוותה לה בלי שליטה מעל לבטן ופיזרתי מבט מבוהל לצדדים "אני חושבת שהוא ישן עכשיו כל יום דורה מכריחה אותו לישון בצהרים" אמרה אסתרק'ה "כן כן אני יודע אבל אולי.. אני יודע.. אולי הוא עדיין לא נרדם. אני צריך ממנו משהו. שיעורים." "מה. הוא לומד ברופין. לא ידעתי שגם אתה לומד ברופין " היא התפלאה "לא אני לא לומד ברופין. אני סתם אמרתי שיעורים. אני צריך ממנו משהו אחר." עמדתי וניקבתי את אסתרק'ה במבטי ולא יכולתי להתיק את עיניי ממנה. "ריבונו של עולם" חשבתי לעצמי "כמה שהיא יפה" עורה היה לבן ועיניה שחורות וקווצה משערה שהיה אסוף בזנב סוס נשמטה לה כל הזמן על מצחה המיוזע וכשתנשמה החזה שלה עלה וירד עד שהכפתור הרכוס בחולצתה המשובצת ריבועים קטנים שחורים ולבנים היה זז בחוסר מנוחה כאילו הוא הולך להיפרם בכל שנייה, היא לבשה מכנסי התעמלות מכווצות בגומי מסביב לירכייה ונעלה סנדלים ורגליה בטשו כל הזמן על האספלט בחוסר מנוחה "איזה דפק" הצלחתי להגניב הרהור "עמיקם לומד בכתה מקבילה שזה כמעט, אבל למה אמרתי שאני צריך ממנו שעורים"? "את יודעת" התנשמתי "אני דווקא ראיתי אותך לא מזמן, את דברת עם אמא שלי" "כן. מתי. אני לא זוכרת?" צנפה אלי בעליזות כסוסה אצילית "לפני כמה חודשים.. ביום ששי.. לפנות ערב. היא עמדה בחוץ.." "אה כן. אני זוכרת. אני מיהרתי אז לפגישת כיתה. אבל אני לא זוכרת שנפגשנו." "אני ראיתי אותך מהבית.. אפילו עשיתי לך שלום" אמרתי "כן!? אני ממש לא זוכרת." קרני השמש המלובנות דקרו בעיניי. הזעה נטפה מעפעפי וטשטשה לי את הראיה. פתאום הפנמתי שאני מדבר עם מושא חלמותי וכאילו הפכתי מכבר לדמוסטנס שמחזיק אבני חצץ בפה, התחלתי לגרוס שאריות עלומות מארוחת הצהרים שנתקעו לי בין השיניים. "כן אני עשיתי לך אפילו ככה עם היד." אמרתי לה ורוצצתי את שיני ולא האמנתי שזה אני שמדבר. לא האמנתי שהחריקות השבורות והמרוסקות שניסרו את דרכם מגרוני והצליחו לבקיע להן דרך ולהימלט החוצה הם אומנם קולי שלי. שאפתי במלוא ראותי מהעננות המלוחה שהתקיפה אותי מכל עבר ופלטתי את כל האוויר העכור שהעיק לי בחזה, ובעודי עומד ככה לידן, התחלתי לחשוש שהמפגש הנועז הזה שתכננתי אותו לפרטי פרטיו בקפידה, בחלום ובהקיץ, ושחשבתי שאני כבר מוכן אליו אחרי חודשים של מעקבי סרק, הוא בכלל מין הזיה תלושה מהמציאות ושמעבר להנהון הראש המקרי ולברכת השלום הזניחה אני לא אזכה כאן לישועה רבה, וכדי לאשש את חששותיי התחלתי לחוש בדופק מוטרף מואץ בעורקי ובקילוח דביק של זעה שמטפטף לי בלי הרף מבית השחי כשהוא מרטיב את חולצתי והופך אותה לסמרטוט ספונז'ה טבול בדלי והרגשתי באותו עקצוץ קשקשי מוכר שמגרד לי כל הזמן בקרקפת, ומבעיר אש בשערותיי, כשהוא הולך ומתפשט לכל אברי כמו מגפה, עד שנדמה היה לי שאני בכלל נמצא במקום אחר ומה שמחרחר על הכביש לידן הוא בכלל ענן זעה שסחט עצמו לדעת. ומתוך כך שמעתי אותן כאילו מרחוק מצחקקות ומתלחששות וקרטעה לי מחשבה עמומה וניקרה לי ברקות, שהן מחכות שאגיד עוד משהו נוסף כדי לצאת מהמבוכה, אבל מסך ערפל סמיך כיסה לי את החלל שביני ליבנן, וחסם את דרך היציאה לכל המילים שרצתי לומר ואני בקשתי רק לשוב ולטמון את עצמי מאחורי השיחים, וחשבתי לעצמי, איזו גחמה אומללה הייתה זו בכלל להתגלות עכשיו לפניהן. אבל היה כבר מאוחר מדי כדי לסגת להתחרט ולברוח, ומה שנותר לי לעשות, היה רק להמשיך ולעמוד ככה ב"בלק אאוט" מוחלט וליגע את מוחי הקודח בניסיון נואש להיחלץ מהמצב הזה שהכנסתי את עצמי לתוכו. התפללתי שיעלה בראשי משהו מצחיק או משעשע, ואפילו סתם כך משהו אחר לומר והתעצבנתי שמקודם לא הגבתי אחרת להערה המבדחת שלה על אימא של עמיקם ולא אמרתי לה משהו כמו "האישה הזו, דורה, היא לא נורמלית טוב שהיא שולחת את עמנ'יו שלה לישון בצהרים ולא מכריחה אותנו לשמוע כל הזמן איך הוא מנסר את הכינור הדפוק והמעצבן הזה שלו.." אבל בעצם גם אם הייתי מנסה לומר את זה, אני לא יודע אם היה לי מספיק אוויר בריאות כדי לנסח החוצה משפט כזה ארוך ומורכב. ככה המשכתי לעמוד וללטוש עיניים מצועפות זעה בתלבושת האחידה שלהן, חולצות משובצות ריבועים קטנים שחורים ולבנים עם סמל תפור על הכיס, של חבצלת השרון והכתובת "בית ספר איתמר בן אב'י נתניה" שהתמקם בתוך אישוניי כמו קעקוע, ולא אמרתי דבר ואז בעודי שקוע ככה בבור הזה שכרתי לעצמי נדמה היה לי שאני שומע מרחוק את אסתרק'ה אומרת "זו אילנה, חברה שלי מהכיתה" וכיווצתי את גבותיי בכל כוחי וניסתי לקרוע לי פתח חזרה מתוך הערפל הסמיך שהקיף אותי מכל עבר והבחנתי רק באד עמום ומהביל שנסק לשמים והתגלגל אלי מלמעלה כשהוא עוטף אותי בענן ומנחית אותי באבחה חטופה אחת שוב לתהום שנפערה מתחתי "..גוד'לה גר פעם בשכונה עכשיו הוא גר ברחוב איך קוראים לרחוב? שכחתי תזכיר לי. " קולה של אסתרק'ה התגלגל אלי מאי שם כמו רעם עמום ביום בהיר ואני אימצתי את כל כוחתיי עד שהצלחתי למלמל משהו ותוך כדי כך נאחזתי בציפורני ברגבי פניה המגושמות של האילנה הזו קורע בבשרה ולש בוץ מיושב שומות שעירות "איזו מכוערת אין לה בכלל צוואר" חשבתי לעצמי, כשאני שופט לחומרה את תבניתה הגסה שהיתמרה מעלי כמו עמוד בטון מזוין ודן אותה ככה בעיניים עצומות ואצבע זקורה מהאינטימית הזו שקיוויתי לה עם מושא אהבתי וחיכיתי, קצר רוח, רק שתתנדף ותתאדה ברוח ותיעלם, ונאחזתי בכל כוחי בסמל הקמור בעזוז שעל חולצתה המפוצצת ומשכתי את עצמי מבין הצללים בחזרה לאור כשאני תמהה מאין יש לה לילדה הזו שעוד לא מלאו לה ארבע עשרה, עטינים כאלה ענקיים. אבל היא כמו להכעיס לא משה ממקומה ורק אמדה אותי מלמטה למעלה בבוז גלוי ועוותה את פיה בסלידה וחיכה חיוך לגלגני ופלטה "מה שלומך" בהול ורפה, ואני נדמה היה לי שהנהנתי לה בראשי ומלמלתי "בסדר" וזחלתי וטיפסתי במעלה המדרון התלול והחלקלק כדי לגלות ששנינו, מין הסתם, לא מאושרים בלשון המעטה מההיכרות הזו שנכפתה עלינו. "אני ראייתי חתולה מתה על השביל.. שמה.."הצלחתי לגמגם בקושי משהו שעלה וצף פתאום מאינשהו בתוך הדיסה האפורה שהתנדנדה לי במוח"מה באמת.. איפה"? התעניינה אסתרק'ה "שמה ליד הבית של אריאלי.. מישהו זרק עליה אבנים.." "יו איזו מסכנה.." אמרה אסתרק'הואז פתאום האילננה הזו רכנה לאוזנה ולחששה לה משהו וגבתה את דבריה ברקיעת רגל תקיפה ואסתרק'ה עשתה לה "ששש " ומשכה ברצועת העור שהשתלשלה לה מילקוטה ונזפה בה "לא שמה ליד הבית של אריאלי.. מישהו זרק עליה אבנים.."יו איזו מסכנה.." אמרה אסתרק'הואז פתאום הילדה הזו אילנה רכנה לאוזנה ולחששה לה משהו וגבתה את דבריה ברקיעת רגל תקיפה ואסתרק'ה עשתה לה "ששש " ומשכה ברצועת העור שהשתלשלה לה מילקוטה ונזפה בה "לא יפה." ואני אף שהייתי אז תלמיד בכיתה י', כתה ט' עשיתי פעמים, בבית ספר תיכון "טשרניחובסקי" והן היו "צוציקיות" תלמידות בכתה ח' בבית ספר עממי עמדתי לפניהן נבוך ומבויש כמו ילד קטן ונזוף שעשה במכנסים ומחכה לעונש ועשיתי את עצמי כאילו שאני לא מבין ולא יודע על מה הן מתלחששות וכשאסתרק'ה עשתה לה "שש" והאילנה הזו הקדירה מבט, אני כבר ידעתי שזהו זה וכשאסתר'קה בקשה ממני "סליחה" ומלמלה "אנחנו נורא ממהרות" אני רק פלטתי אנחת רווחה ולא עניתי להן כלום וקיבלתי על עצמי את המצב הזה בהכנעה והתבוננתי בשלוה נפש סטאוית איך הן פורצות להן בריצה מהירה במעלה הרחוב, לאורכה של חומת בית העלמין הישן, כשהן מותירות אותי מאחריהן כמו צמר גפן משומש או איזה גוש בלתי מזוהה שמרוח על הכביש.אותה שעה ליד שער הכניסה לבית הקברות עמד רכב שחור של חברת קדישא ומאחוריו הצטופף קהל אבלים, כמעט תמיד קוברים כאן בצהרים, שעה שקטה. הכל לבן ברור מוחלט וסופי. אולי קצת קשה מעיף ומתיש להתנהל ככה בעצלתיים בשמש הקופחת עד לקבר הפתוח עם אלונקה עמוסה בגופת הנפטר, שהמות עוד הוסיף לה משקל, אבל מעבר למשקל העודף ולעצב ההכרחי, ואם חלילה לא מדובר כאן בגוויה טרייה של ילד שנפטר במחלה קשה, או תאונה, או חלילה חיל, אז בסך הכל מצטערים ככה, אם מצטערים, ומודים לריבונו של עולם שזה הוא ולא אנחנו, ובינתיים מנצלים את ההליכה להחלפת רשמים מרשמים וחוויות והרי זה גמול ראוי על המאמץ שהופך את ההליכה לאירוע משפחתי סגור ואינטימי, מלווים קרובים ומכרים שלא התראו שנים לוחצים ידים מתחבקים בוכים מעלים זכרונות ואז אומרים "קדיש" ונפטרים מהמת וחוזרים הביתה בהרגשה נינוחה שעשו את חובתם ועניינם נידחה עד לפעם הבאה. ושאירי הבשר הקרובים באים לבית הנפטר הפרוץ עכשיו כשהשומר קבור באדמה, אפשר לחטט בחפציו, לחשוף את סודותיו הכמוסים, ואז לשבת בנחת לסעוד ארוחה דשנה ולמלא את הקיבה לכבודו.."בכל דבר רע אפשר למצוא משהו טוב" סיכמתי לעצמי את המצב כשחלפתי ככה על פניהם במחשבות פילוסופיות עמוקות שהתחילו להתרוצץ ממוחי כאילו הן מחפשות להן מו"ל ונזכרתי בסיפור שקראתי באינצקלופדיה על סוקרטס שלפני מותו ישב על מיטתו ועיסה את רגליו בהנאה לאחר שהסירו מעליהם את האזיקים, וחשבתי שאני עכשיו לא מאושר ולא אומלל למרות שאני צריך הייתי, לכאורה, להיות כזה, לאחר שסוף סוף נפטרתי מהן ומהסיוט הזה שהבאתי על עצמי. אלא שגם לאחר שהן הלכו, עדיין לא יכולתי להירגע ולהשלים עם העלבון הצורב הפוגע והמעליב שהן כפו עלי בהותירן אותי אחריהן כאילו הייתי איזה סרח עודף אכול פרעושים."בכל זאת" ניחם הסכיזופרן שבי את עצמו "כמו עבד שאוסר העוול מעל צווארו אנחנו החזרנו לעצמנו את חרות האשליה וההפך." "לא" מיהר הפילוסוף המופנם שבי לתקנו "זו רק אשליית החרות וההפך שכופה עצמה עכשיו על שנינו."ככה עמדתי שם דביק ומיוזע והתגרדתי ברעמת שערותיי הבוערת והתאבלתי, עם כל תחושת ההקלה, על חלומי שקרס והתרסק בקול המיה דקה, יותר מהר ממה שציפיתי, ומיד חלפתי על פני שיירת האבלים וכדי להסוות את הליכתי כאילו שהייתי חייב להם משהו, המשכתי ככה עם רגל אחת על הכביש ורגל שניה על המדרכה ותוך כדי כך הרהרתי על אותם משפטים עלובים שהצלחתי ללהג עמה, שלא הצדיקו עכשיו את כל ההשקעה הארוכה והמייגעת שהקדשתי כדי לומר אותן, מה גם שהם איימו מעכשיו להפוך את כל אהבתי לאפיזודה חולפת.. ואז כאילו לא איתרע לי זה עתה משהו שנוגע בי אישית המשכתי בדרכי לכיוון השכונה, כשאני גומע את הדרך כמעט בחדווה, כאילו הבלגתי כבר ממזמן על העלבון ועל האשמה שאני כמו שאני אבל מאידך הכאב נותר בעינו, ואף שלא התקשיתי בהליכה הרגשתי איך מלתעות הנחיתות חופרות ברגלי ונוגסות בי בחמה שפוכה, עד שאני התנהלתי לי בשמש הלוהטת כשאני מטפס בקושי במעלה הרחוב רגל פה רגל שם כמו בלאות של אחד שלא יודע להחליט אם חרב עליו עולמו או שזה רק נדמה לו.אחרי שעברתי את חומת בית הקברות, עצרתי ליד הקיוסק של סיני והתנשמתי בכבדות, וניסתי לבלוע אויר כמו דג מחוץ למים, ואז השקפתי נוכחי במורד לראות אם נותר מהן זכר ומיד נפניתי וירדתי לחצר של משפחת קרייג ומשם דרך פרצה בגדר, נכנסתי לחצר של טרמו ומיהרתי להקיש באצבע כפופה טוק טוק טוק על דלת הכניסה האחורית. ודורה שחופה כשלד מגורם ובחלוק מרופט שתלוי היה עליה כמו על קולב פתחה לי מיד את הדלת והביטה בי מלמטה למעלה כמו ינשוף ואמרה:"עמי'ניו ישן עכשיו. תבוא בארבע" ואני נעצתי בה מבט מפויס והשחלתי את חוט מחשבתי בפיקה שעלתה וירדה לה בגרגרתה הצפודה והמקומטת ופלטתי בחמדה "בסדר" ככה אמרתי לה "בסדר" כאילו שעמיקם הוא "שבאמת" מעניין אותי כעת, ומיד עשיתי את עצמי כאילו אני מסתלק משם, אבל תכף אחרי שהיא הגיפה עלי את הדלת נפניתי והלכתי מסביב אל חזיתו של הבית ומשם עליתי את שתי המדרגות והתיישבתי בשקט במבוא המפולש שלפני דלת הכניסה, ליד עץ הפיטנגו ותוך כדי אכילה מהפרי האדום והחמוץ, השקפתי מעבר לגדר הפרומה לראות אם אסתרק'ה הגיעה כבר הביתה. הייתה זו שעת צהרים. את החום הכבד והמעיק שרבץ על השכונה כמו שמיכה בוערת של אש יכולתי לא רק לחוש, אלא ממש לראות בעיניים. מבעד לסיעת יבחושים שפיזזה מול עיניי, עמד הבית של קלצקין כשהוא שרוי ברוגע ושקט כמו אלמנה של חולה אסטמה. כל התריסים, שצבעם הירוק, התקלף ונסדק להשחית, היו מוגפים ושלביהם עצומים. נפש חיה לא הסתובבה בחוץ. אפילו החתולים, שבדרך כלל, בשעות האלה היו נאספים בחבורות מסביב לפחי האשפה כדי לסיים את שאריות ארוחת הצהרים של דיירי השכונה, נמלטו מהחום ומצאו להם מסתור איפשהו בצל. אני ישבתי מתוח מציפייה ונעצתי מבט מייחל אל מאחורי השורה הצפופה וההדוקה של עצי הברוש שגידרו את החצר מלפנים כשהם זוקרים אמריהם לשמים הכחולים ובוערים בשלהבת ירוקה. משם, כך קיווית, אסתרק'ה הייתה אמורה עוד מעט להופיע. בינתיים הזמן התנהל לו בעצלתיים כשרק שריקת צרצר עגמומית, שמחה נמרצות על בדידותו האיומה, החרידה את השלווה מסביב. פעם, כשהייתי בן שלוש או ארבע, אימא שלי, השאירה אותי לבד בבית והיה זה יום חם, כמו היום, ומשום מה, אף אחד לא נשאר אתי, לשמור עלי, היא הבטיחה לי שהיא עוד מעט תחזור, ואני חכיתי וחכיתי והיא לא חזרה, אז עליתי על כסא ופתחתי את התריס והסתכלתי החוצה לרחוב הריק, ועמד אז באוויר, ממש כמו עכשיו, מין צרצור מחריש אוזניים, כמו שאני שמעתי כעבור שנים ב"הירושימה" של פנדרצקי - תו אחד מעיק מתמשך וארוך ממש כמו לפני נפילת הפצצה וחורבן העולם, וחיכתי ככה וחיכתי עד שהתחלתי לבכות ולצווח בקולי קולות "אימא, אימא" והיא לא באה ואף אחד לא הסתובב אז בחוץ ואף אחד לא שמע אותי ואני פחדתי שעכשיו אולי איזה שודד יעבור ברחוב, ויראה שאני לבד וישים אותי בשק ויעמיס אותי על שכמו ויחטוף אותי ואני לא אראה את אימא שלי יותר או שהוא אפילו לא יטרח לחטוף אותי, אלא מיד ישסף את גרוני ואמא שלי כשתחזור הביתה, תמצא את גווייתי ערופת הראש מתבססת בשלולית של דם, ואת הראש שלי מתגלגל אפשהו מתחת לשולחן האוכל והיא תאסוף אותי ככה לחיקה ותבכה עלי, ומיהרתי לרוץ למטבח ופשפשתי במגירות עד שמצאתי את הסכין הכי גדולה, וחזרתי מיד למקומי ליד החלון, והמשכתי ככה להסתכל ולבהות החוצה ולבכות ופתאום שמעתי מפתח מקרקש בחור המנעול וקול חריקה של דלת והסבתי את ראשי וראיתי את אסתרק'ה עומדת על יד המפתן ומטלטלת את הידית של הדלת ומנסה להיכנס לבית, ומיד התנערתי וקמתי ממקומי וניגשתי סמוך לגדר והיא שמעה את אוושת צעדי על החול מאחוריה ומיד הסבה פניה וקראה אלי "גודל'ה, מה אתה עושה כאן?" "אני יושב ומחכה שעמיקם יתעורר" אמרתי "את באת מסביב? עוד לא תיקנו שם את הגדר"? "איזו גדר"? היא השתוממה וחייכה אלי את באת מהחצר של מאייר לא? אז יש שם חור בגדר. לא?" "אה בוא כנס." היא התעלמה משאלתי ואני הזדרזתי לשכוח את מה ששאלתי ונענתי מיד להזמנתה, וכשהיא נכנסה פנימה, נעמדתי מאחוריה, והדלת החיצונית המרושתת שהגנה על הבית מפני פלישת זבובים וחרקים מעופפים אחרים, נטרקה בגבי והדפה אותי קדימה, והיא אמרה "לא לדחוף" וצחקה ואני מיהרתי להתנצל "אני לא דוחף, זו הדלת" וירקתי קווצה משערה שנדבקה לי לפה. בפנים היה הבית שרוי באפלולית ולא מאוורר והדיף ריח כבד של טחב ועובש ואסתרק'ה הזדרזה להדוף את התריסים וסילון של אור נהר פנימה כשהוא מפלח באפלולית וחושף אלפי גרגרי אבק שריצדו מסביב במחול מתרונן ועליז ומיד נתגלתה לי אותה הזנחה מחוצפת ואי סדר מבולגן שהתגעגעתי אליו כל כך, והדבר הראשון שחשבתי לעצמי למראה המהפכה שחגגה מסביב, היה מה אימא שלי הייתה אומרת לו עמדה עכשיו כאן לידנו, ודמיינתי אותה סופקת כפיים ומזדעקת "אני לא מבינה איך הציפורה הזו יכולה לעזוב ככה את הילדים כל היום בבלגן הזה לבד!""נורא חנוק כאן" אמרה אסתר'קה ומיד התכופפה והתחילה לאסוף ולהרים בגדים נעלים וניירות מהרצפה ולישר כסאות הפוכים ואני עמדתי נבוך והרגשתי לא נוח ולא נעים שאני עומד ככה סתם בצד שעה שהיא טורחת ככה בסידור הבית וגם אני התכופפתי, שלא תחשוב חלילה שאני מוגבל, או משהו כזה, והרמתי כפית מזלג וכמה חתיכות לחם יבשות שהתגלגלו מתחת לשולחן, אבל היא מיד אמרה "עזוב גודל'ה" ואני הזדרזתי להיענות לבקשתה וויתרתי על רצוני הטוב ולא מחיתי בידה ולא ניסתי להתווכח והתישבתי בצד ועקבתי אחריה בערגה והתבוננתי איך היא מנערת ומקפלת את השמיכות ומיישרת את הציפות ומותחת את הכיסויים שעל המיטות ותוך כדי כך היא התעניינה בשלומי ובשלום משפחתי ושאלה מה אני עושה? ואם אני עוד מצייר? ואיך זה לגור בבית החדש? ולא הזכירה אפילו ברמז קל את האירוע המביך הזה מלפני שעה כשהן ברחו ממני, והשבתי לה מה שהשבתי וכל הזמן לא החסרתי ממנה מבט ונצמדתי באישוני לרגליה ולשני הקפלים של פלחי עכוזה שחמקו מבעד למכנסי ההתעמלות הקצרים שלבשה, ומשם טיפסתי ועליתי לאותה קווצה משערה הזהוב, שנשמטה לה כל הזמן על מצחה הרחב שהבריק מזעה, וגלשתי לכפתור העליון בחולצתה שסוף סוף נפרם, כשהוא חושף בהנאה את החריץ הלחוץ שבין שדיה וכל פעם שהרימה את זרעותיה החשופות הצצתי בריגשה בכתם הזעה שהלך והתפשט לה מבית השחי ובחלק מחזייתה שנתגלה לי מבעד לשרוול חולצת בית הספר שלה עד שהתחלתי לחוש במתח הגואה לי בחזה, מעצם הידיעה שאנחנו נמצאים עכשיו לבד בבית עד שרגלי התחילו לרעוד, ואני מיהרתי מיד לבקש לי הצלה בכתמי הרטיבות ובפטריות העובש שכיסו פה ושם את הקירות ובשולחן האוכל המרובב בכתמים לחים ודביקים, ובשרידיה של ארוחת הבוקר רוחשת הזבובים, והזנתי את מהוויי המתגבהים בצלחות המלוכלכות עם קליפות הביצים ובשאריות הסלט ובגביעיי הלבן הריקים ובחתיכות קרומי הלחם היבש שהתגוללו על ומתחת לשולחן ובספלי השתייה עם מעט מהנוזל העכור מהבוקר שצפו בו עכשיו פרחים לבנים כפלומה פרוותית. "יו תראה אימא שלי הכינה ממרח חצילים!" אסתרק'ה עמדה במטבח ליד דלתו הפתוחה של מקרר קרח חלוד גמעה מים צוננים מבקבוק חלב והצביעה בידה הפנויה פנימה. קמתי ממקומי ונשענתי על המשקוף המצולק, שהוסרה ממנו הדלת, והיצצתי מקרוב לראות על מה שמחתה, והבחנתי איך המים מחלחלים את סנטרה וגולשים משם לצווארה ונבלעים בתוך החריץ שנלחץ בין שני קני הציפור ששרטוטן בלט מבעד לחולצתה ההדוקה כמו חבילה מאמריקה.. פתאום היא שלפה מהמקרר צלחת עמוקה עם ממרח לבן ודחפה אותו אלי ישר לאף "תריח" אמרה ריח כבד של שום הכה בנחירי נרתעתי לאחור ועיוותי את פי בבחילה "מה! אתה לא אוהב חצילים במיונז" תמהה "זה לא נראה לי כמו חצילים במיונז" התנצלתי "מה!? אני משוגעת על המאכל הזה! סלט חצילים במיונז!" התלהבה ומיד החזירה את בקבוק המים למקומו. טרקה את דלת המקרר בברכה החשופה. ניגשה למזווה והוציאה חצי כיכר לחם לבן עטוף בשקית נייר חומה, ותכף פינתה לה מקום ליד השולחן, כשהיא מנערת בידה ומבריחה שני זבובים שהתעקשו להתקהל מעל לכתם דביק של ריבה, שנראה לי כמו ציור מופשט של הנס ארפ, והתיישבה לאכול כשהיא בוצעת כל פעם בידה חתיכת מהלחם, ומנגבת אותה מסביב לשולי הצלחת, ותכף תוחבת את כל הבליל הצהוב הזה, יחד עם כל אצבעותיה, ישר לתוך פיה כשהיא משמיעה תוך כדי כך קולות גרגור של הנאה. התיישבתי לידה "גודל'ה אתה בטוח שאתה לא רוצה קצת" היא שאלה אותי בפה מלא עיסה לעוסה "לא. אני צמא. יש מים? " "רוק מוה שנשאר במקרר" לעסה את המילים מלחייה התפוחות קמתי והוצאתי שוב את בקבוק המים כשהוא מרוקן כמעט לחלוטין, והנחתי אותו על השיש וחיפשתי לי כוס נקיה בארונות המטבח, משלא מצאתי, ניגשתי לכיור שהיה מלא בכלים מלוכלכים וחשבתי לשטוף לי איזו כוס, ושליתי בשתי אצבעות כוס אחת דביקה ומטונפת מתוך הערמה, אבל מיד וויתרתי על הרעיון המפוקפק הזה והחזרתי אותה למקומה, והרמתי ככה את הבקבוק לפי ועיריתי לקרבי את שארית המים הצוננים, כשאני מהרהר בשפתיה שנגעו באותו מקום לפני, ומקווה שטעם הלווי של הזכוכית הקרה בא משפתותיה.. "מי זאת אילנה הזו?" שאלתי אותה כשחזרתי מהמטבח והתיישבתי לידה "למה אתה שואל גוד'לה, היא מוצאת חן בעיניך?" "את השתגעת! היא נראית כמו דוב גריזלי" הזדעקתי "איזה דוב?" צחקה "גרזילי ככה אומרים.. לא? יש משהו כזה. לא? איך קוראים לו לדוב השחור הזה." "אתה יודע שהיא אמרה שאתה נורא חמוד" "כן, בטח, כמו שהיא חמודה." הפטרתי בכעס והצטערתי על ששאלתי. פתאום ריח השום התחיל לעצבן אותי ולהעכיר את רוחי. כמו מחזר קנאי, הרגשתי בריח הזה את התענוג המפוקפק בבריאת אידיאת האהבה שמגלה טפח ממהותה. בדומה למבוכה שאוחזת במאהב המובעת שעה שאהובתו תוקעת לו נוד ישר בפרצוף, בדיוק באותה שעה שהוא טורח להצהיר שם לפניה על אהבתו. "כמה קשה לקבל את החולשה האנושית של מושא הערצתנו" חשבתי לעצמי ודמיינתי אותי כאותו קברניט על סיפונה של ה"טיטניק" שרק באותו שבוע ראיתי בקולנוע "אסתר". ראיתי את הקרחון שט לקראתי ומתוך השלמה, רק חשבתי לעצמי, "בלאו הכי אני עוד מעט אטבע" אז המשכתי לשבת ולבהות בה ככה סתם כמו אסיר בחופשה, והתגעגעתי שוב ושוב לרגע הקסום הזה שאני חווה איתה. ובינתיים הזמן נקף ושעת הרצון הלכה ודעכה ואני גלגלתי בקדחתנות את מחשבותיי, והתאמצתי למצוא פתרון למצב העגום שהתחיל להיערם לפתחי, כמו ערמת קרשים בל"ג בעומר. אני הייתי צריך להעיז יותר אולי לחשוף לפניה את רגשותיי, אולי להגיד לה "אני אוהב אותך אסתרק'ה! אותך, רק אותך אני אוהב!" אבל במקום זה נכנעתי לפחדי ולחוסר האונים שלי והשלמתי עם העובדה שזהו זה, וקבלתי עלי את הדין, ונתתי לזמן לחלוף ולהזדמנות הזו שנקרתה לי בנס, לחמוק ממני כמו כספית ממדחום שבור, כשאני לאט לאט מפנים את הידיעה שאני כפי הנראה לא אזום עכשיו שום דבר, ושאני אמשיך ככה לשבת ולבהות בה בשקיקה כשאני יודע בוודאות של אחת ועוד אחת, שבעצם אני עומד עוד מעט להחמיץ את הזדמנות הפז הזו שנקרתה לי ככה באקראי. ושזו בכלל הייתה מתנה שהתגלגלה אלי משמים שחוזרת ונגנזת למקום שממנו היא באה, ושאני כמו נמושה עומד לוותר עליה כמו כלום, והרי זה מה שאני תכננתי חודשים, ושזה בכלל מקרה נדיר שהיא עכשיו לבד בבית. אבל אני הייתי כל כך מפוחד ומבוהל, שלא העזתי אפילו לנסות ולהפר את השלווה הבטוחה שחשבתי ששורה בינינו. חששתי שבתגובה להצהרת האהבה שלי, היא תכף תרוץ לאימא שלה, ותספר לה שאני "ככה וככה ואלוהים יודע מה, ופחדתי שציפורה תכף תעוט עלי כמו ציפור טרף, ואחר כך תלך לאימא שלי ומיד תתחיל כל הסמטוחה הזו שבסופה אני עוד עתיד למצוא את עצמי מואשם במעשה מגונה, ומאחורי סורג ובריח, ומוקצה מחמת מיאוס, ומנודה ע"י אמא שלי וכל בני משפחתי, הו הו, זה יהיה כבר משהו שיכול היה להתפתח לסיפור מהסרטים, ובעצם רק מלחשוב מה לאימא שלי יהיה לומר לי בעניין הזה, זה כשלעצמו כבר הספיק לי כדי לרפות את ידי.לו רק הייתה יודעת עד כמה אני אוהב אותה. לו רק הייתה יודעת מה היא עשתה לי מאותו רגע של הרף עין כשראיתי אותה מבעד לחלון. "מה את צוחקת עלי? מה לי ולה.." מלמלתי בקול נכאים. "לעולם אין לדעת גודל'ה יכול להיות שאתה עוד תופתע." לחששה לי מנה ובה וקרצה לי בעיניה ורמזה לי רמיזה וחייכה אלי כאילו חיוך רב משמעות "תשכחי מזה אסתרק'ה" כמעט התחננתי "היא שונאת אותי וחוץ מזה היא בכלל לא בראש שלי והיא נורא מכוערת." ניסיתי לשים קץ לשיחה אז קמתי ממקומי והתחלתי להסתובב מסביבה ולפני שהיא תחשוב מה להשיב לי, שאלתי אותה "איך זה שאף אחד לא נמצא עכשיו בבית" ולו רק כדי להסית אותה מהשיחה על אילנה לנושא אחר "מה גודל'ה אני לא מספיקה לך!?" ירתה לעברי כמעט בהיסח הדעת "את..? " כמעט שנחנקתי. בלעתי את הרוק העבש שהצטבר לי בפה. כחכחתי בגרון. ומלמלתי חסר אונים, ובקול סדוק מדמעות "את מספיקה" אסתרק'ה כאילו חשה במבוכתי סובבה את הסכין עם ממרח המיונז על הלחם מורחת ומנגבת ודוחפת לפיה את הבליל המצהיב הזה שהריח משום כמו משהו שיכול להבריח אפילו את אשמדאי מהגיהנום.. "נו. אז מה נעשה גוד'לה "? אמרה כשהיא מושכת ככה את ה"נו" ומוסיפה ללעוס בשלוה
איך יכולתי לדעת מה עובר לה בראש. שוב ושוב ניסתי לחלץ ממוחי הקודח איזו אמירה סתמית אבל המחשבות הסתחררו להן בראשי כשהן מסתבכות בדפנות המרככות של גולגולתי ידעתי שהיא צוחקת עכשיו על חשבוני אבל זרם התודעה דמם במוחי. וכל תאיי האפורים השתרעו לי על רצפת הגולגולת באפיסת כוחות כאילו לקיתי בקצר חשמלי "מה את רוצה שנעשה"? שאלתי כנוע והתנשמתי כמו חיגר לאחר מרוץ מכשולים "תחשוב" אסתרק'ה ליטפה אותי במבט מצועף והמשיכה ככה ללעוס ולבלוע. "מה יש לי לחשוב" כמעט נבחתי עליה בכעס "אני לא יודעת"
לא היה לי ספק שהרמזים האלה שהיא משגרת לעברי אין בהם ממש. וזה רק אני שממציא אותם. בכל ליבי קיוותי שאולי בכל זאת אני טועה. ושהיא זוממת איתי איזושהי הרפתקאת התבגרות בצוותא, שבה שנינו נחקור ונגלה ביחד את מסתורי מיניותה. "אולי משתוללים לה בראש רעיונות על שעשועי אוננות בצוותא" מוחי המרוכך הפך לדיסה דלילה.
חזרתי והתישבתי לידה. איך יכולתי לדעת אם זו סתם גחמה ילדותית שגרורמת לה לגבב לי מילים נעדרי התכוונות ממשית, או שזה משהו אחר. לא איימתי עליה. אז מה היה אכפת לה להתגרות בי ולשתעשע קצת על חשבוני. אני הייתי אני והיא הייתה בטוחה שהיא יכולה להרשות לעצמה להפגין כלפי ביטחון עצמי מופרז של ילדה מתבגרת שנתלית בהזדמנות הזו שנקרתה לה באקראי, לשחק את האישה המפתה ולדקלם לי את השורות האלה, כאילו מתוך איזה סרט מחורבן שמוגבל לבני שמונה עשרה ומעלה, שהיא צופה בו מדי יום, מארבע וחצי עד חצות כשהיא הולכת לעזור לאימא שלה במזנון של הקולנוע מתוך הרהורים שהשיטו אותי למרחקים לא הבחנתי שאני נוטל, בלי משים, חתיכה מהלחם טובל אותה בצלחתה ומכניס לפי מממרח המיונז המוטבל בשום. פתאום הרגשתי מגע לא נעים של סיבי חצילים שלא גורדו כהלכה בחח ומיהרתי לבית השימוש וירקתי לאסלה את מה שהחזקתי בפה. "אני מצטער אסתר'קה זה לא טעים לי איך את יכולה לאכול את זה"? התנצלתי "גודל'ה אתה ממש ילד מפונק" לגלגה עלי "מה זה שייך לפינוק? אני לא אוהב את זה וזהו!" "טוב" אמרה "אבל אני רק רוצה שתדע שאתה מפסיד"
השפלתי את מבטי לחרטום נעלי ושוב הרמתי אותם ושוטטתי בעיני על התקרה וכל אותה העת היא לא התיקה את מבטה מתוך אישוניי, ואני קיוויתי בכל לבי שיקרה עכשיו משהו מופלא מכל מה שייחלתי לו בינינו, אלא שלא הייתי בטוח כבר מה הוא הדבר הזה בדיוק שאני קיוויתי לו, ובינתיים הזמן נקף, ואני הפכתי לעיסה דביקה של זעה והיא המשיכה להסתכל לי ישר לתוך העיניים ולחייך בשלוה, עד שהצטנפתי לי בכיסאי, ונעשיתי יותר ויותר קטן, ויותר ויותר מאוים, יותר ויותר נבוך ומבולבל ואז כאילו התנערתי מחלום, חזרתי ושאלתי אותה רק כדי לצאת מהשקט המעיק שהתגבה מעלינו "איפה עדנה " "עדנה בקולנוע" אמרה "ומה אתך" "אני"? אני עוד מעט גם הולכת לקולנוע" ניסתי לדלות עוד שאלה אבל לא הצלחתי לחשוב על עוד משהו שאני יכול לדבר איתה עליו, אז המשכתי סתם ככה לשבת ולבהות בה ובינתיים היא חיסלה כבר את כל חצי כיכר הלחם, וניגבה את כל השאריות שנותרו ממרח החצילים, וקמה ממקומה ופקדה עלי "שב גודל'ה אני אעשה כלים" והתחילה מיד להסיר מעל השולחן את הצלחת המלוכלכת ושאריות הלחם, ואני שוב הרגשתי נטול ערך והזדרזתי לקום ולעזור לה והנחתי במטבח לידה על השיש המצהיב והסדוק, מטלית עם כמה פרורים שהצלחתי לנגב מהשולחן, אבל היא שוב הזדרזה לגעור בי "עזוב גודלה" ואני תכף קמתי והלכתי לחדר הסמוך התחלתי להסתובב ולהציץ מהחלונות הפתוחים לרווחה אל הבתים מעולפי החום, שעמדו בחוץ כשהם טבולים בעלווה ירוקה, כמו קוביות של לגו.
פחדתי שאני מעומד לגרוש ושענייני עובר עכשיו בדיקה, תוך כדי מירוק הסירים ושטיפת הכוסות והצלחות והצטערתי על זה שאני כבר לא גר כאן יותר, וקיוותי שהיא לא תפקיע מידי את הזכות לתבוע שוב את קרבתה האינטימית, שנהניתי ממנה בילדותי כתושב השכונה
רציתי לפרוס ידים לצדדים ולהתנפל על המיטות, ולטפס על הקירות, ולהטביע בעולמה את ממשותי המתפוגגת, שום דבר לא השתנה כאן מאז שהיינו ילדים. אותו ארון מהגוני רעוע עמד בצד כשהוא מוקף באותן שלוש מיטות סוכנות ישנות עם אותם מזרוני קש מפוספסים שעליהם היו מונחים עכשיו הסדינים הציפות והכרים שאסתר'קה סידרה מקודם. בעצם אף פעם לא ידעתי איזה ילד ישן בכל מיטה ואיפה בכלל ישנו לייזר וציפורה. מפני שבכל הבית לא הייתה מיטה זוגית אחת. אבל יכול להיות שהייתה מיטה כזו והיא נמכרה לאחר שלייזר נפטר. על הקירות מסביב היו תלויים תצלומים ישנים בגווני חום ואפור, צפורה ולייזר, ביום חתונתם, היא קטנה צנומה ושברירית הוא שמנמן בעל חוטם נפוח, צבוט במשקפים עגולות ולידם קרובי משפחתם בשטריימל קפוטות וגרביים לבנות. איזו מהפכה אדירה התחוללה בחייהם של הפולנייה הקטנה והמצומקת והכופר הממושקף ממאה שערים שילדיהם מתחנכים עכשיו בקיבוצים של "השומר הצעיר". תמונה אחת הייתה גדולה מאחרות. מקבץ תצלומים ערוך בצורת תשבץ, מעשה ידיה להתפאר של ציפורה. קולאז', שמסגרה מתחת לזכוכית, ועיטרה בציורים של גבעולים מסולסלים עלים משוננים ופרחים עם עלי כותרת אדומים. עולם אבוד שהתאדה מבעד לארובות של אושוויץ. דיוקנאות של חסידים מזוקנים ואברכים עם פנים מסוגפות עטורות זקן מדובלל פאות מסולסלות וארשת דבקות להתפקע, ולצידם דיוקנאות של נשים שלובות זרוע, מדושנות, רחבות, מגונדרות במכובדות מבוימת במיטב מחלצותיהן, שמלות סטין ארוכות. קפלטי שער עשוי ומסורק בקפידה, ופומית סנטרן הכפולה והמכפלת זקורה בגאווה קרתנית שמתריסה חשיבות של בעלות בית, כאילו הן סטטיסטיות בהצגת תיאטרון, ולצידן תצלומים צבועים בצבעי פסטל של תינוקות בחליפות מלחים כחולות וילדים על סוסי עץ ונערות בשמלות ארוכות שרוולים תפוחים, גרביונים לבנים, וכובעי קש, עם פרחי נייר, וסרט צבעוני, שכרוך מסביב לתותרתם. ומשני צדדיו של אותו מקבץ, היו תלויים שלוש תמונות ממוסגרות עליזים ומלאיי חיים, של איציק במדי צנחן ושל נחמן וצביקה שעומדים מחובקים, כשכל אחד מסמן וי מעל ראשו של אחיו. ושל אסתרק'ה מאיר ועדנה. ועל הקיר ממול היו תלויים שלוש רפרודוקציות של ציורים מפורסמים, שנזכרתי איך כילד התוודעתי אליהם כאן בפעם הראשונה בחיי, כמו "החמניות" של ון גווך ו"אוכלי הענבים" של מורילו ו"הנער המקסיקני" של פרגוסון - את פרגסון הזה היכרתי כעבור שנים, כשעבר להתגורר בבית ינאי סמוך לנתניה "יו נו, אי סי יור פינטינג אין דא אהוס אוף מאי וומאן דט אי לאב" אמרתי לו באנגלית רצוצה ועילגת |