היום בבוקר קראתי על מותו של לזלי נילסן.

נילסן היה אחד האנשים, שכשהתוודעתי אליו לראשונה הוא כבר היה זקן, בסרט שמשום מה נקרא בעברית האקדח מת מצחוק. מאז הוא רק הלך והזקן יותר ויותר. עד כמה שאני יודע הוא לא השתתף באופן מרכזי בשום פרוייקט אומנותי, שום דבר ממנו יש לקחים לחיים או פילוסופיות הראויות לשינון. הוא פשוט עשה סרטים דביליים, שלפחות בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים היו פשוט מצחיקים, ללא התחכמויות או צורך שישארו חקוקים בתודעה היסטורית כלשהי. אני לא מנסה להגן על הרמה הירודה של טרילוגיית האקדח מת מצחוק, אבל הפארודיה על סרטי המשטרה, ושילובו של האיש שג'יימס קמרון אמר שלא נראה לו שהוא מסוגל לרצוח, או. ג'יי. סימפסון, הפכו חלק קטן מילדותי (סביבות גיל 10-11) למשעשע במיוחד. אני כותב את ההספד הזה בעיקר כדי להביע את הערכתי לחבר ילדות, שנותר שם מבלי שיהיה לו מקום בחיי הבוגרים.

אני אזכור את לזלי נילסן כמישהו שהצחיק אותי, לפחות בחלק קטן מחיי. גם אם מותו הוא לא מכה לעולם הקולנוע, או לעולמי האישי, עדיין יש איזושהי פינה תמימה וחמה וילדותית שאני שמרתי תמיד בשביל האיש המשעשע הזה.