מבחוץ עלתה נביחת כלב מיותמת והחרידה את השלווה, לאט לאט עברה השכונה מדממת הסיאסטה אל דמדומי הקיום. לפני שנים כשהייתי עולה על יצועיי הייתי שוכב פרקדן, מניח את זרועי למראשותיי. מביט מבעד לחרכי התריס אל אור הלבנה הכסוף שזרח מעלי כמו ציור בספר ילדים, והתקשתי להירדם, בהתחלה הייתי שומע בדממת הלילה את חריקתו של שער הברזל הכתום בחצר שלנו שבישרה את שובו של אבא שלי מהעבודה. אחר כך הייתי שומע את חירחורו של "פייפר" שקרטע לילה לילה בשמים כמו גרגר מנצנץ וזוהר ששט לו בין אין סוף גרגרי כוכבים שכיסו את כיפת השמים השחורים מעלי. ואז מאוחר מאוד בלילה הייתי שומע את שיעול האגזוז המפויח של הג'וה של לייזר שהיה מסיים את היום בקרשנדו כבד שהעיר את כל דיירי השכונה משנתם. ואז סוף סוף הייתי מצליח להירדם.
מבעד לחלון הפתוח הבחנתי בגדר הפרוצה ובקיר המאפיה של משפחת מאייר. נשענתי על אדן החלון ותכף עלה באפי זיכרון ניחוחם של החלות הקלעות והצ'ולט של שבת והתערבל לי בריחם המתוק של פרחי הבר, והארטיק הביתי מחלב שקדים ופיסטוק חלבי, שפעם מכר לי ולעמיקם טריפוליטאי אחד בדיוק על השביל מהעבר השני של החצר, שמאז לא חוותי עוד כטעמו השמימי, ותכף נתקפתי בגעגועים עזים לימים המאושרים ההם שנמהלו בליווי כנרות ושירת מלאכים, וראיתי לפני סירים ומכסים, ותור ארוך של נשים וילדים שמשתרך לפני המאפיה של מאייר, ידיהם עמוסות כבודה ממולאת עד שפתה תפוחי אדמה, שעועית, בצלים, שומים, רגל, וביצים. ודבורה קטנה קטנה, בכנפי פלומה אווריריות, מרחפת מעליהם ונוטלת את מידהם את הסירים ומוסרת למנדל שטומן אותם אחד אחד בתוך התנור הלוהט בכתום מלובן כשהוא נעזר בזרוע ארוכה מעץ שקוראים אותה מרדה, ולמחרת בבוקר כולם בשורה עורפית ארוכה ארוכה ממתינים לקחת הביתה את תבשיל החמין מגיר הריר עם גלידי השומן השרוף שסלסול של אד עשני מהביל היתמר מעליו כשהוא מזליף ניחוחות גן עדן שהתפשטו בכל השכונה ונדמה היה לי שמאי שם עלה באוזני צלילי תוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" שהנעימה לנו אז את ארוחת הבוקר צהרים של שבת. אבא שלי יושב היה בראש השולחן. אחותי לצדי ואחי הגדול ממולי, ואימא שלנו בסינר לבן עומדת ליד הדלת, והחתולות בחצר מתבוננות בנו בציפיה מתוחה.
וחשבתי לעצמי שבעצם מאז לא קרה איתי דבר שאני יכול לציין אותו ביומן, שיחקתי, החלפתי זהויות, הייתי חיל שמעולם לא מת על באמת, הייתי טרזן שלא יכול היה לטפס על עצים, והייתי בוקר שפוחד פחד מות מפרות רועות באחו. בין עץ התפוז בחצר של משפחת טרמו לחצר הגועשת של משפחת קלצקין, שרק גדר תיל פרומה הפרידה ביניהם, התגבשה בדיעבד כל השקפת עולמי על חוסר הטעם שבקיום האנושי, ועל חוסר הרצינות, ועל מהות המשחק, ועל העמדת הפנים והונאה העצמית בפרט
"הייייי טח טח טח.." יריתי לכל עבר בחתיכת קרש והפלתי את כולם על החול "אתם מתים אתם מתים" צעקתי ופתאום מאחת הפינות צץ לו קצה של קנה מעץ "טח טח הרגתי אותך! אתה מת!" ואני מיהרתי ללפות את החזה ולהשתרע פשוט אברים על החול, כשאני מתעוות ומפרכס מתוך כאב. כעבור רגע קמתי ושוב התחלתי לירות "תח תח תח אתה מת! אתה מת"! " אבל אני הרגתי אותך קודם!" מחא עמיקם על חוסר הצדק שבעולם. "לא. זה לא אני שמת מקודם. זה היה אחי ועכשיו אני הנוקם במסכה" ניסיתי לתרץ את תחיית המתים הפתאומית שלי, אבל עמיקם לא השתכנע, אז ניסיתי להסביר לו "באתי לנקום את מותו" אבל מיד נשמעה מאינשהו ירייה נוספת ושנינו מיהרנו להתמוטט על החול ואני שוב מיהרתי ללפות את חזי ולהצמיד את שפתיי לחול ולטעום את טעם האדמה ואז אסתרק'ה "החובשת" נזעקה אלי כשהיא גוחנת מעלי עם מזרק כדי לטפל בפצעיי הפתוחים ולהשקיט את מכאוביי כשהיא מרפרפת מלטפת ונגעת בי בדאגה אמיתית. ואני שוכב ובוהה בה בעינים מצועפות כשאני יירוי מנוקב ומדמם לדעת, ועושה כך, בלי משים, את צעדי הראשונים לקראת האושר השמימי ההזוי של אהבתי העתידית.
לכאורה זה משחק ילדותי תמים, אבל למעשה היה זה הקיום אמיתי שאין לו תחליף. כשהתבגרתי הייתי בטוח "שהדרך היחידה לקבל בשלווה את האכזבה הצער והכאב שמלווים אותנו כל החיים היא להגזים במשחק"
כמה קנאתי אז באחי וחבריו שכבר נגמלו כביכול מכל משחקי ההונאה הילדותיים האלה כשהם מתגודדים כל יום בחצר כדי לחוג מחדש את רצינותם. הייתי אז בן שש או שבע, כשאני ועמיקם עמדנו בדיוק מתחת לחלון הזה והיבטנו בהמולה העליזה שהתרגשה מסביבנו. צהלות, צעקות, צחוק פרוע, יללות שמחה. ריח כבד של פיברגלס עמד באוויר. מתחת לברושים הגובלים ממערב עם החצר של משפחת קרייג, עמדו שני חמורי עץ ועליהם "חסקה" שאיציק וחבריו בבגדי ים ובחזות חשופים היו עסוקים בבנייתה כשהם מעבירים מאחד לשני כלי עבודה ומקציעים ומשייפים ומחליקים את החרטום והיירכתיים ואז עוצרים לרגע נחים מקנחים את הזעה ומתיזים זה על זה מים מצינור גומי, ושוב מתייעצים ודוחפים זה את זה ושוב ממשיכים במרץ בעבודה. ואילו בטבורה של החצר התרוצצו נחמן צביקה, אחי ועוד חברים שלא הכרתי אותם בשמם, כולם במכנסי חקי קצרים, עם כיסים שהציצו מבעד לקפלים שכולם קיפלו אז כמעט עד למפשעה בגנדור אופנתי, כשהם בועטים בכדור, ושני כלבי זאב שחורים ומפחידים ניתרו באוויר ונבחו בפרעות, כשהם מנסים לתפוס את הכדור בעת מעופו, מדי פעם מישהו היה מתכופף מרים גזיר עץ או פחית שימורים מחלידה ומשליך אותה בכל כוחו, הכי רחוק שהוא רק היה יכול, והכלבים היו מזנקים ועטים על הציד ונלחמים בענן אבק על הזכות להשיב במלתעותיהם המאיימות את השלל לבעליו. ואני עמדתי ליד עמיקם ושנינו רעדנו מפחד, אבל כל כך רציתי כבר להצטרף לאחי הגדול שלא העזתיו לפצות הגה והתאפקתי ולא ציצתי ורק ככה בסתר, מדי פעם, הייתי שואף אויר, ומנגב לי את הדמעות שהתעקשו לזלוג על לחיי מעצמן, ותוך כדי כך החזקתי חזק בפרוסת לחם מרוחה בריבה, שאימא שלי התעקשה לדחוף לי ליד, לפני שיצאתי לשחק, ודחקתי את עצמי יותר ויותר אל הקיר, כשעמיקם מחזיק בכנף חולצתי, ושנינו עצמנו עיניים, וקווינו שככה הכלבים לא יבחינו בנו, ויניחו לנו לנפשנו, וכל הזמן השמש הייתה תלויה מעלינו ויורה בנו חיצים מלובנים והריבה שעל פרוסת הלחם שלי נזלה ונמרחה עלי, ובנוסף לצרה הזו, הייתי גם מצונן ונזלת רירית ירוקה ומלוחה, זחלה לה בעצלתיים מנחירי הישר לתוך פי הפעור, ואני כל הזמן ניסיתי לנגב ככה את אפי בגב ידי החשופה, עד שהיא התמלאה בפסים לחים וקרושים כמו מסלול של סיעת חלזונות, וככה מלוח מתוק ודביק עם פרצוף של של עיסת דמעות ריבה וסמארק הפכתי יעד נחיתה לכל נחילי הזבובים שבשכונה ופתאום אני שמעתי מישהו אומר "תראו את הילד הזה. עוד מעט יאכלו אותו הזבובים" וכולם מסביבי פרצו בצחוק והסכר נפרץ ופני התכרכמו ושפתי השתרבבו בעווית של בכי ודמעות עלבון פרצו מעיניי ונשפכו על לחיי כשהן סוללות להן נתיב, בואכה לצוואר. ואני עצמתי את עיניי חזק חזק, והתפללתי שכולם יעלמו, אבל כשפקחתי את עיניי, גיליתי העולם לא השתנה במאום.
ככה התרוצצתי בין החדרים כשאני משקיף מבפנים על העולם שבחוץ. מכל פיסת אדמה יבשה עלה אד של זיכרון. מכל שיח קוצני עלה שרט של געגוע, נשמתי נשימות ארוכות, והתפללתי שמשהו יקרה. מבעד לברושים נשקף אלי הבית של קלר, כשהוא עטוף בשלווה ודומם כאילו אין איש מתגורר בו יותר. פעם יוסף מחלק הנפט שהיה חירש כמו קיר היה עובר ברחובות כשהוא יושב על עגלת הפח האדומה שלו מצלצל בפעמון וקורא "נפט נפט". כשהזדקן היה יושב כל היום במרפסת ובוהה החוצה כאילו הוא מחכה למישהו שקבע איתו פגישה ומתאמץ לשמוע משהו מבעד לרעש הפגזים שזימזם לו כל הזמן בזיכרון. עכשיו הבית עמד בשמש כשהוא מיובש ודהוי מרוב זיקנה ואני נזכרתי איך פעם ביום גשום וקר כשהסתתרתי באורווה של גלילה שמאחורי הבית, ליד הגללים וערמות החציר, גילתי מוקדם מאוד, שחרא יכול לחמם ביום סגריר, יותר מתנור לוהט. רק צריך למצוא את העיתוי המתאים.
צנחתי על המיטה שמתחת לחלון, ובינתיים אסתרק'ה גמרה להדיח את הכלים ונכנסה למקלחת, ואני שמעתי את שאון המים העולזים על המזל הרב שנפל בחלקם לקלח ככה את גופה העירום, ודמיינתי לעצמי את רהבם המתנשא בטרם זרימתם התרוקנה בסחרור הישר לפתח חור הביוב. קמתי ונעמדתי ליד הפתח, משם יכולתי לראות את דלת המקלחת, שלא נסגרה כהלכה, מבעד לסדק זעיר שנותר בין הדלת למזוזה, יכולתי להבחין בצל שנע וזע, ונדמה היה לי שזיהיתי שם, סימן של רגל לבנה שרפרפה לשבריר שניה בעיני, ותכף אחזה בי שוב ריגשה, עד שחשבתי שנשמתי נעתקת ולבי מחשב להתפקע. פתאום אסתרק'ה התחילה לפזם ולשיר "ללללה" ולצעוק אלי "גודל'ה אתה שם? אני תכף יוצאת!" התקרבתי ונעמדתי ממש ליד הדלת ושאלתי "מה את אומרת? " היא ריווחה קצת את הדלת הציצה אלי ובקשה "תביא לי מגבת"
מבחוץ עלתה נביחת כלב מיותמת והחרידה את השלווה, לאט לאט עברה השכונה מדממת הסיאסטה אל דמדומי הקיום. לפני שנים כשהייתי מקדים לעלות על יצועיי הייתי שוכב פרקדן, מניח את זרועי למראשותיי. מביט מבעד לחרכי התריס אל אור הלבנה הכסוף שזרח מעלי כמו ציור בספר ילדים, ולא יכולתי להירדם, בהתחלה הייתי שומע בדממת הלילה את חריקתו של שער הברזל הכתום בחצר שלנו שבישרה את שובו של אבא שלי מהעבודה. אחר כך הייתי שומע את חירחורו של "פייפר" שקרטע לילה לילה בשמים כמו גרגר מנצנץ וזוהר ששט לו בין אין סוף גרגרי כוכבים שכיסו את כיפת השמים השחורים מעלי. ואז מאוחר מאוד בלילה הייתי שומע את שיעול האגזוז המפויח של הג'וה של לייזר שהיה מסיים את היום בקרשנדו כבד שהעיר את כל דיירי השכונה משנתם. ואז סוף סוף הייתי מצליח להירדם.
מבעד לחלון הפתוח הבחנתי בגדר הפרוצה ובקיר המאפיה של משפחת מאייר. נשענתי על אדן החלון ותכף עלה באפי זיכרון ניחוחם של החלות הקלעות והצ'ולט של שבת והתערבל לי בריחם המתוק של פרחי הבר, והארטיק הביתי מחלב שקדים ופיסטוק חלבי, שפעם מכר לי ולעמיקם טריפוליטאי אחד בדיוק על השביל מהעבר השני של החצר, שמאז לא חוותי עוד כטעמו השמימי, ותכף נתקפתי בגעגועים עזים לימים המאושרים ההם שנמהלו בליווי כנרות ושירת מלאכים, וראיתי לפני סירים ומכסים, ותור ארוך של נשים וילדים שמשתרך לפני המאפיה של מאייר, ידיהם עמוסות כבודה ממולאת עד שפתה תפוחי אדמה, שעועית, בצלים, שומים, רגל, וביצים. ודבורה קטנה קטנה, בכנפי פלומה אווריריות, מרחפת מעליהם ונוטלת את מידהם את הסירים ומוסרת למנדל שטומן אותם אחד אחד בתוך התנור הלוהט בכתום מלובן כשהוא נעזר בזרוע ארוכה מעץ שקוראים אותה מרדה, ולמחרת בבוקר כולם בשורה עורפית ארוכה ארוכה ממתינים לקחת הביתה את תבשיל החמין מגיר הריר עם גלידי השומן השרוף שסלסול של אד עשני מהביל היתמר מעליו כשהוא מזליף ניחוחות גן עדן שהתפשטו בכל השכונה ונדמה היה לי שמאי שם עלה באוזני צלילי תוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" שהנעימה לנו אז את ארוחת הבוקר צהרים של שבת. אבא שלי יושב היה בראש השולחן. אחותי לצדי ואחי הגדול ממולי, ואימא שלנו בסינר לבן עומדת ליד הדלת, והחתולות בחצר מתבוננות בנו בציפיה מתוחה.
וחשבתי לעצמי שבעצם מאז לא קרה איתי דבר שאני יכול לציין אותו ביומן, שיחקתי, החלפתי זהויות, הייתי חיל שמעולם לא מת על באמת, הייתי טרזן שלא יכול היה לטפס על עצים, והייתי בוקר שפוחד פחד מות מפרות רועות באחו. בין עץ התפוז בחצר של משפחת טרמו לחצר הגועשת של משפחת קלצקין, שרק גדר תיל פרומה הפרידה ביניהם, התגבשה בדיעבד כל השקפת עולמי על חוסר הטעם שבקיום האנושי, ועל חוסר הרצינות, ועל מהות המשחק, ועל העמדת הפנים והונאה העצמית בפרט
"הייייי טח טח טח.." יריתי לכל עבר בחתיכת קרש והפלתי את כולם על החול "אתם מתים אתם מתים" צעקתי ופתאום מאחת הפינות צץ לו קצה של קנה מעץ "טח טח הרגתי אותך! אתה מת!" ואני מיהרתי ללפות את החזה ולהשתרע פשוט אברים על החול, כשאני מתעוות ומפרכס מתוך כאב. כעבור רגע קמתי ושוב התחלתי לירות "תח תח תח אתה מת! אתה מת"! " אבל אני הרגתי אותך קודם!" מחא עמיקם על חוסר הצדק שבעולם. "לא. זה לא אני שמת מקודם. זה היה אחי ועכשיו אני הנוקם במסכה" ניסיתי לתרץ את תחיית המתים הפתאומית שלי, אבל עמיקם לא השתכנע, אז ניסיתי להסביר לו "באתי לנקום את מותו" אבל מיד נשמעה מאינשהו ירייה נוספת ושנינו מיהרנו להתמוטט על החול ואני שוב מיהרתי ללפות את חזי ולהצמיד את שפתיי לחול ולטעום את טעם האדמה ואז אסתרק'ה "החובשת" נזעקה אלי כשהיא גוחנת מעלי עם מזרק כדי לטפל בפצעיי הפתוחים ולהשקיט את מכאוביי כשהיא מרפרפת מלטפת ונגעת בי בדאגה אמיתית. ואני שוכב ובוהה בה בעינים מצועפות כשאני יירוי מנוקב ומדמם לדעת, ועושה כך, בלי משים, את צעדי הראשונים לקראת האושר השמימי ההזוי של אהבתי העתידית.
לכאורה זה משחק ילדותי תמים, אבל למעשה היה זה הקיום אמיתי שאין לו תחליף. כשהתבגרתי הייתי בטוח "שהדרך היחידה לקבל בשלווה את האכזבה הצער והכאב שמלווים אותנו כל החיים היא להגזים במשחק"
כמה קנאתי אז באחי וחבריו שכבר נגמלו כביכול מכל משחקי ההונאה הילדותיים האלה כשהם מתגודדים כל יום בחצר כדי לחוג מחדש את רצינותם. הייתי אז בן שש או שבע, כשאני ועמיקם עמדנו בדיוק מתחת לחלון הזה והיבטנו בהמולה העליזה שהתרגשה מסביבנו. צהלות, צעקות, צחוק פרוע, יללות שמחה. ריח כבד של פיברגלס עמד באוויר. מתחת לברושים הגובלים ממערב עם החצר של משפחת קרייג, עמדו שני חמורי עץ ועליהם "חסקה" שאיציק וחבריו בבגדי ים ובחזות חשופים היו עסוקים בבנייתה כשהם מעבירים מאחד לשני כלי עבודה ומקציעים ומשייפים ומחליקים את החרטום והיירכתיים ואז עוצרים לרגע נחים מקנחים את הזעה ומתיזים זה על זה מים מצינור גומי, ושוב מתייעצים ודוחפים זה את זה ושוב ממשיכים במרץ בעבודה. ואילו בטבורה של החצר התרוצצו נחמן צביקה, אחי ועוד חברים שלא הכרתי אותם בשמם, כולם במכנסי חקי קצרים, עם כיסים שהציצו מבעד לקפלים שכולם קיפלו אז כמעט עד למפשעה בגנדור אופנתי, כשהם בועטים בכדור, ושני כלבי זאב שחורים ומפחידים ניתרו באוויר ונבחו בפרעות, כשהם מנסים לתפוס את הכדור בעת מעופו, מדי פעם מישהו היה מתכופף מרים גזיר עץ או פחית שימורים מחלידה ומשליך אותה בכל כוחו, הכי רחוק שהוא רק היה יכול, והכלבים היו מזנקים ועטים על הציד ונלחמים בענן אבק על הזכות להשיב במלתעותיהם המאיימות את השלל לבעליו. ואני עמדתי ליד עמיקם ושנינו רעדנו מפחד, אבל כל כך רציתי כבר להצטרף לאחי הגדול שלא העזתיו לפצות הגה והתאפקתי ולא ציצתי ורק ככה בסתר, מדי פעם, הייתי שואף אויר, ומנגב לי את הדמעות שהתעקשו לזלוג על לחיי מעצמן, ותוך כדי כך החזקתי חזק בפרוסת לחם מרוחה בריבה, שאימא שלי התעקשה לדחוף לי ליד, לפני שיצאתי לשחק, ודחקתי את עצמי יותר ויותר אל הקיר, כשעמיקם מחזיק בכנף חולצתי, ושנינו עצמנו עיניים, וקווינו שככה הכלבים לא יבחינו בנו, ויניחו לנו לנפשנו, וכל הזמן השמש הייתה תלויה מעלינו ויורה בנו חיצים מלובנים והריבה שעל פרוסת הלחם שלי נזלה ונמרחה עלי, ובנוסף לצרה הזו, הייתי גם מצונן ונזלת רירית ירוקה ומלוחה, זחלה לה בעצלתיים מנחירי הישר לתוך פי הפעור, ואני כל הזמן ניסיתי לנגב ככה את אפי בגב ידי החשופה, עד שהיא התמלאה בפסים לחים וקרושים כמו מסלול של סיעת חלזונות, וככה מלוח מתוק ודביק עם פרצוף של של עיסת דמעות ריבה וסמארק הפכתי יעד נחיתה לכל נחילי הזבובים שבשכונה ופתאום אני שמעתי מישהו אומר "תראו את הילד הזה. עוד מעט יאכלו אותו הזבובים" וכולם מסביבי פרצו בצחוק והסכר נפרץ ופני התכרכמו ושפתי השתרבבו בעווית של בכי ודמעות עלבון פרצו מעיניי ונשפכו על לחיי כשהן סוללות להן נתיב, בואכה לצוואר. ואני עצמתי את עיניי חזק חזק, והתפללתי שכולם יעלמו, אבל כשפקחתי את עיניי, גיליתי העולם לא השתנה במאום.
ככה התרוצצתי בין החדרים כשאני משקיף מבפנים על העולם שבחוץ. מכל פיסת אדמה יבשה עלה אד של זיכרון. מכל שיח קוצני עלה שרט של געגוע, נשמתי נשימות ארוכות, והתפללתי שמשהו יקרה. מבעד לברושים נשקף אלי הבית של קלר, כשהוא עטוף בשלווה ודומם כאילו אין איש מתגורר בו יותר. פעם יוסף מחלק הנפט שהיה חירש כמו קיר היה עובר ברחובות כשהוא יושב על עגלת הפח האדומה שלו מצלצל בפעמון וקורא "נפט נפט". כשהזדקן היה יושב כל היום במרפסת ובוהה החוצה כאילו הוא מחכה למישהו שקבע איתו פגישה ומתאמץ לשמוע משהו מבעד לרעש הפגזים שזימזם לו כל הזמן בזיכרון. עכשיו הבית עמד בשמש כשהוא מיובש ודהוי מרוב זיקנה ואני נזכרתי איך פעם ביום גשום וקר כשהסתתרתי באורווה של גלילה שמאחורי הבית, ליד הגללים וערמות החציר, גילתי מוקדם מאוד, שחרא יכול לחמם ביום סגריר, יותר מתנור לוהט. רק צריך למצוא את העיתוי המתאים.
צנחתי על המיטה שמתחת לחלון, ובינתיים אסתרק'ה גמרה להדיח את הכלים ונכנסה למקלחת, ואני שמעתי את שאון המים העולזים על המזל הרב שנפל בחלקם לקלח ככה את גופה העירום, ודמיינתי לעצמי את רהבם המתנשא בטרם זרימתם התרוקנה בסחרור הישר לפתח חור הביוב. קמתי ונעמדתי ליד הפתח, משם יכולתי לראות את דלת המקלחת, שלא נסגרה כהלכה, מבעד לסדק זעיר שנותר בין הדלת למזוזה, יכולתי להבחין בצל שנע וזע, ונדמה היה לי שזיהיתי שם, סימן של רגל לבנה שרפרפה לשבריר שניה בעיני, ותכף אחזה בי שוב ריגשה, עד שחשבתי שנשמתי נעתקת ולבי מחשב להתפקע. פתאום אסתרק'ה התחילה לפזם ולשיר "ללללה" ולצעוק אלי "גודל'ה אתה שם? אני תכף יוצאת!" התקרבתי ונעמדתי ממש ליד הדלת ושאלתי "מה את אומרת? " היא ריווחה קצת את הדלת הציצה אלי ובקשה "תביא לי מגבת" "איפה יש" מלמלתי וניסתי לדחוק בכוח את הסצינה המביכה הזו, כשאני מודע ביאוש לעובדה שאני והיא בעצם נמצאים לבד בבית, והיא ניצבת לפני עירומה לגמרי, מעברה השני של הדלת הרעועה, ממש סנטימטרים בודדים ועלובים ממני, כשרק אוושת לבי ופרפורי ההתרגשות שנאחזו בי בייאוש, מפרידים ביני לבינה. היא אמרה "תפתח את הארון כאן" ושלפה זרוע חשופה מבעד לדלת והצביעה על החדר ממול ואני ניגשתי ללא שהיות, ופתחתי שם את הארון החורק, ותכף חשבתי לעצמי איך אפשר למצוא משהו בתוך ערמות הבגדים שנזרקו שם בלא סדר, ופשפשתי בתחתית המסורגת בין הסדינים הציפות והלבנים עד שהצלחתי לדוג מגבת קשה ומעומלנת ומיהרתי לשלוף אותה מתוך הבלגן אסתרק'ה חזרה וביקשה "תחכה לי, אני כבר יוצאת" ונדמה היה לי שהיא משום מה, חושדת בי שאני מנסה להציץ לה, ורומזת לי ככה להתרחק ובקשתי לחזור לחדר ולשבת במקומי על המיטה, אלא שאז, היא יצאה מהמקלחת, ואני החזרתי מבטי לאחור, וראיתי אותה מטלטלת את ראשה, ומעיפה את שערותיה הרטובות, מצד לצד כשהיא מטיזה מסביבה רסיסי מים, ומיד מלפפת אותן במגבת כמו תרבוש, מותניה עטופות במגבת ופטמותיה הזקורות נדחקות החוצה מבעד לחולצת הטריקו הלחה שנדבקה לגופה "בררר איזה מים קרים" היא נקשה בשיניה חיבקה את גופה בחיבוק והצטמררה כשהיא מביטה בי בהתגרות, ואני רק התפללתי לריבונו של עולם שישאיר אותי ואותה ככה קפואים לנצח נצחים וחשבתי על העולם המחורבן הזה שזיכה אותי לשבריר של שניה במתת חסד, כאילו רק כדי להצהיר לפני על כל מה שאני עומד להפסיד, וקיוותי שתישאר ככה לפחות לעוד כמה דקות, ומיד השפלתי את עיניי, ומיהרתי כנוע, לחזור והתיישבתי במקום שישבתי בו מקודם וחיכיתי. ככה ישבתי מצונף בקצה המיטה רגלי רועדות, ושיני נוקשות זו בזו, וכל רצוני רק לקום ולברוח משם. לא הייתי מסוגל לעמוד ולו לשניה אחת נוספת, במתח ובהתרגשות שעטפו אותי כמו חיתולים העוטפים תחת של תינוק, אבל לא העזתי לקום, ולא הרהבתי עוז בנפשי לצאת מהחדר ורק התרוממתי כל פעם ממקומי ומתחתי את אברי וניערתי את רגלי ומיד חזרתי לשבת ותהיתי למה התשוקה שלי מצטנפת מפחד ומתכרבלת כעכבר לתוך גופי וניסיתי לעצום את עיניי ולספור סתם מספרים או לחשב חשבונות על משהו אחר, אבל הרעד רק התעצם העמיק והתפשט ואני פכרתי אצבעותיי בחוזקה וניסתי למנוע את התנתקותו של גופי ממני, והרגשתי כאילו לקיתי בהתקף אפילפסיה ואמרתי לעצמי "ריבונו של עולם הלוואי שיכנס עכשיו מישהו לבית ויפריע לנו.." ואז אסתרק'ה באה, הגיפה את התריסים והחשיכה את החדר, ומיד התיישבה לידי, כשהיא מקופלת כמו עובר, והסמיכה את גבה אל הקיר, וחבקה את שוקיה, והניחה את לחייה ברכות על ברכיה, ואני הרגשתי את חום גופה ואת הבל נשימתה ונשמתי את ריח הבושם שהזליפה על גופה והירחתי את ריח המנטה של משחת השיניים שנדף מפיה ותכף התגנב אלי החשש שמא נודף לי ריח רע מהפה ונרתעתי ממנה לצד ונשענתי לאחור, על מרפק שמאל, וכדי להרחיק עצמי ממנה כיסיתי ככה את פי בכף ידי והייתי בטוח שככה אני מגונן עליה מאי הנעימות "נו, יש לך שיעורים" שאלתי אותה מתוך כף ידי "בטח שיש לי שיעורים אבל מי בכלל מתכון לעשות שיעורים גודל'ה זה סוף השנה!" התפארה. כשישבה ככה על המיטה ברגלים משוכלות אני הצצתי, פזור דעת, מבעד למכנסיה הקצרים אל נבכי ירכיה השזופות ואל שולו של תחתון מתוח שחמק לו משם והבחנתי בתווי הגבול השזוף שמאחוריו היא הייתה צחורה כשלג והסתכלתי לשם ומיד התקתי מבטי במבוכה אל פניה ושוב חזרתי והסתכלתי לשם והיא התנועעה בחוסר מנוחה כאילו חיפשה לה תנוחה נוחה ופתאום נדמה היה לי שזיהיתי את אותם קצוות שער שחור שנמלטו משם כשהם מידים בי להבים חדים שפילחו לי בחזה כמו סכינים והרגשתי איך הלב שלי נילפת לצלעותיי כשהוא מפרכס ומתעוות ביאוש ופתאום היא שאלה "גוד'לה למה אתה רועד? מה.. קר לך..?" ואלפי רצי מרתון פתחו במנוסה וכיסו לי את עין השמש ושעטת רגלים אין סופית הדהדה בראשי עד שהאדמה זזה והמיטה התחילה ללהרעיד ומרחוק שמעתי אותה מודאגת "גודל'ה אתה בסדר אתה מרגיש טוב אתה נורא לבן" ניסתי להיאחז במשהו כדי לחזור לעצמי וגייסתי את כל גבריותי החבוטה כדי להבקיע לי דרך בתוך החשכה שאפפה אותי מכל עבר ופתאום ראיתי אותה גוהרת מעלי ושמעתי אותה מתעניינת בדאגה בשלומי "גודל'ה אתה בסדר? אתה רוצה משהו לשתות? להביא לך מים?" "לא לא שום דבר.. אני לא יודע מה קרה לי.. " הצלחתי למלמל ועשיתי תנועה כאילו אני מבקש להדוף אותה מעלי ולהתרומם. היא טפחה קלות על שכמי וחזרה והתיישבה בקצה המיטה ואני כיסיתי את עיני וחזרתי והתנצלתי לפניה "אני לא יודע.. זה בטח.. אולי .. בגלל שלא אכלתי.." "להכין לך משהו לאכול" היא שאלה "לא לא מה פתאום אני בסדר" ואז היא זרקה אלי מבט מלוכסן ושאלה בחיוך "גודל'ה יש לך חברה" הסמקתי עד לשורשים ומלמלתי "בטח" והבטתי בשערה הזהוב ובפניה החלקות ובשפתיה האדמות ובאישוניה השחורים וכמעט ששמחתי לגלות שאפה נותר פחוס כמו בילדותנו ונחיריה שטוחים כשני סימני פיסוק וחשבתי מה הייתי עושה אילו אפה היה סולד.. "מה באמת גודל'ה יש לך חברה" ציחקקה "מה זה מוזר?" גמגמתי היא הרגיזה אותי עד שלאט לאט הרעד ברגלי הלך ונחלש והדופק המואץ חזר להיות פעימה רגילה ואני ניסתי להשיב לי את עדיפות הגיל ונסיון החיים, והמשכתי להתרברב לפניה "כן, היא מבוגרת ממני. " אמרתי "אני לא מאמינה לך" לחלחתי את שפתי היבשות ברוק עד שקולי הסדוק התחיל אט אט להתאחות ורציתי להמשיך ללהג ולהתרברב ולרמוז לה שאני בקי בעניינים האלה, אלא שרק הצלחתי להפטיר חסר נשימה "אני לא רוצה לדבר על זה." "למה גודל'ה?" "ככה כי אני לא רוצה" נעצתי בכל כוחי מבט סתום בחלל שלפני עד שהרגשתי שאני לאט לאט הולך ומתאדה לידה לכל הכיוונים וניסתי להתעטף בשתיקה "נו גודל'ה דבר" היא האיצה בי ופתאום כאילו התייאשה ממני היא התהפכה על צידה ואמרה בקול מתפנק שהיא עייפה וחייבת לישון קצת, כדי שיהיה לה כוח לעזור לאימא שלה במזנון, וחזרה על מרפקיה לאחור ושמה כרית למרשותיה ושוב התמתחה במלוא קומתה והניחה ככה כאילו שלא בכוונה את כפות רגליה על ירכי ואני קפאתי על מקומי ולא העזתי לנשום ולא לזוז. והרגשתי איך שוב הזעה הקרה נובעת בקילוחים גסים מכל הנקבובית שבגופי ופחדתי אפילו לפלבל בעיני וישבתי מתוח במקומי ורק הישרתי מבט לקיר הלבן שהתרומם מעלי ולדיוקנה של אסתרק'ה כשהייתה תינוקת, עם שמלה תפוחת שרוולים וסרט ורוד בשער, ושאפתי לראותי את קסמו של רגע החסד המופלא, ורשמתי בזיכרוני, לנצח נצחים, את המגע הרך של כפות רגליה הענוגות על ירכי, ואז, כדי לא להעירה, חפנתי את קרסוליה בזהירות בכף ידי, והנחתי אותן לאט לאט לצדי, והתרוממתי בשקט בשקט על קצות אצבעותיי, וככה עקב בצד אגודל, פסעתי משם אל הדלת, והנחתי את ידי על הידית, ורק כשעמדתי לצאת שמעתי חריקת קפיצים מאחורי והפכתי אליה את פני וראיתי אותה מסתובבת על המיטה ולפני שיצאתי והגפתי מאחורי את הדלת שמעתי אותה נאנחת "מה גודל'ה אתה הולך"
. . . ...
כשהייתי כבר בחוץ, ירדו הדמדומים והאור עומם ברקיע. החלון בחדרו של עמיקם, פתוח היה לרווחה, אבל אני וויתרתי, ונפניתי ללכת משם, ופסעתי בחופזה על שביל האבן, החוצה את החצר, וכשהגחתי לרחוב, מבעד לשורה הצפופה והמהודקת של עצי הברוש, ראיתי את שמעון, התמני הזקן, שקנה מאתנו את הבית הישן, מבריח מאחוריו את השער ואת חילוה אישתו, רוכנת לקטוף עלים משיח השיבה, הוא לא זיהה אותי, ואני לא טרחתי לומר לו שלום, וירדתי עם הרחוב כשאני מאבק את רגלי בחול עד לחצר של גדליה העגלון, שהיה מוכר פעם בקבוקי סודה, ונזכרתי פתאום, בלילה ההוא, כשגביר סוסו הלבן נפטר, אחרי שהתיישב על יתד ברזל, שהיה קשור אליו בחבל, ועלו באוזני שוב חבטות הגוף הפצוע שגסס כל הלילה כשהוא מפרפר על האדמה המוכתמת בדמו, וצניפות הכאב, התערבלו בראשי עם יבבות הנהי והבכי המרוסק של גדליה, והבנתי פתאום שעשיתי טעות איומה, ורציתי לסוב על עקבי, ולשוב ולפתוח את הדלת ושוב לשבת לידה ולהחזיק בידה, ולומר לה שאני אוהב אותה, אבל היה כבר מאוחר להתחרט ולחזור, ונוכחתי להוותי שהחמצתי את רגע החסד המופלא שנזדמן לי, ומתוך כך נדמה היה לי, שאני מבחין מרחוק, בוויליס הישנה של לטוכה, כשהיא חונה עדיין בצל עצי האקליפטוס שסוככו משני עבריו, של כביש הכורכר ושמעתי את אימא שלי צועקת "גודל'ה חכה לי! אל תרוץ" אבל אני שעטתי קדימה, כמו חמור עיוור. ממהר, כאילו, הפתעה מצפה לי. סיפור שלפני השנה, נעל אחת אימי הספיקה לנעול לי ואת הנעל השניה היא החזיקה בידה ורדפה אחרי, ואני קרטעתי על החול מהר ככל שיכלתי "גודל'ה חכה לי אל תרוץ" אבל אני ראיתי רק את מיר'לה יושבת ומחזיקה בהגה ואת אחותי יושבת לידה בקבינה וחציתי את הכביש והרמתי את הראש למעלה ושמעתי את את אחותי צועקת " טו טו .. טו.." ואת מירלה מחרה אחריה "טו טו ללכת הצידה.." וצעקתי להן שייעזרו לו לעלות ולשבת לידן והתאמצתי להרים את עצמי אל הדלת של הויליס ולא הצלחתי, ועמדתי שם חסר אונים והתחלתי לבכות, ואחותי אמרה "תעזרי לו.." ומירלה החזירה לה "תעזרי לו את" ואני צרחתי "נו נו..נו.." ופתאום התייאשתי מהן, והלכתי מאחורי הוויליס, וראיתי את אימא שלי רצה אלי כשהיא מחזיקה בידה את הנעל הקטנה שלי, שלא הספיקה לנעול לי, ומרחוק, נדמה היה לי, שאני רואה גוש שחור שבא מאחוריה לכיווני ,ופרסתי את זרועותיי ורצתי לקראתה וצעקתי "אימא'לה"..
|