שרון שם בדוי לחלוטין היא אישה בת חמישים פלוס, גרושה פעמיים ויש לה שתי בנות גדולות ובן אחד צעיר. בנותיה היו לנשים צעירות ונאות ביותר ולא אחת נקראו לעברן קריאות מיניות משהו, לעיתים גם בנוכחות אימן שעל אף שנותיה נראית צעירה למדי ( הודות לפלאי הרפואה המודרנית ).

שרון ובנותיה נעלבו כצפוי פעם אחר פעם ובטוחני כי לעיתים כמו כל אשה בעידן המודרני היו אלו יותר ממילים ואף מעשים שפגעו בהן ובמיניותן.

לפני למעלה מעשור הסעירה פרשה את כותרות העיתונים והתקשורת האלקטרונית, פרשה שנודעה אז כאונס הקבוצתי של בני הטובים.

אחד מבני הטובים הזה היה בנה הצעיר של שרון.

כולם הרימו גבה ותהו כיצד נער זה שלפי כל הדעות בא מבית טוב וכלום לא היה חסר לו הסתבך בפרשה מזוויעה שכזאת.

אך לא מעשיו של הנער ושל חבריו הם הנושא המרכזי כאן.

אימו של הנער ושתי אחיותיו, שלהזכירכם הנן נשים, נלחמו מלחמת חורמה למען אותו נער טוב בן משפחתן. במסגרת הקמפיין למען אותו צעיר בן טובים, נשלף כל הרפש והשיח הנמוך והושלך פעם אחר פעם על אותה מתלוננת, אך אל דאגה, גם שרון ובנותיה שלפו ציפורניים והלכו יד ביד עם משליכי הרפש.

אני זוכר איך שרון תיארה כי מדובר בנערה מופקרת, שכבר ניצלה את מיניותה לקדם עצמה במקומות אחרים.

לראשונה נתקלנו בתקשורת במסע הכפשה נרחב על אותה מתלוננת, אותו מסע אף גלש לבית הספר התיכון בו למדה עם הנערים, בנות גילה וחברותיה לכיתה השפילו אותה גם כן ותמכו בצורה פומבית בבני הטובים.

לבסוף, בית המשפט הכריע. בני הטובים  נמצאו אשמים וישבו בבית הסוהר, כל אחד מהם לפי חומרת העברה שביצע.

אז האם שרון ובנותיה צבועות? האם בבואן להביע תמיכה בבן משפחתן הן חטאו להיותן נשים?

האם ברגע אחד הן התירו את הרסן והתירו לכל הזכרים באשר הם לבצע את זממם בנשים?

או שעלינו לקחת צעד אחד אחורה, לנשום נשימה עמוקה ולהבין כי מה שקורה בימים אלו בפרשה התורנית של השוטר והדוקטור הוא מה שקורה כל הזמן.

את כבוד הנשיא קצב שפטנו עוד בטרם התייצב לדיון ראשון בבית המשפט. אותו חומר ראיות שנחשף בעיתונות מקורו היה בחקירות עצמן. העיתונאים לא מצאו למיטב ידיעתי חומר חדש.

ולא, לא התקשורת אשמה. אנחנו כצרכני תקשורת אשמים.

עצם העובדה שאני כותב פה את דבריי, הנה גם אני אשם.

יש שיגידו כי זהו חופש הביטוי, צודקים. אך גם לביטוי ראוי שיהא רסן. מושג הסוביודיצה בא כדי למנוע משופט להיחשף לדעות לכאן או לכאן, אך סוביודיצה לא הופעל כבר שנים רבות, זה פוגע בחופש שלנו לדעת.

אבל השאלה שצריכה להישאל היא, האם יצר המציצנות הוא שגורם לנו לרצות עוד ועוד מידע? לקרוא בעיתון איך הנשיא בעל אותה כביכול על השולחן במשרדו תוך שהוא לוחש באוזניה פסוקי תהילים.

או שדי היה בתיאור לקוני.

אחזור עתה לשרון ובנותיה.

ייתכן כי ברגעים אלו יושבת אחת מבנותיה של שרון וכותבת פוסט או טוקבק נגד השוטר השובב שוכחת שלא לפני הרבה זמן הייתה היא מצדו השני של המתרס.