♥ מילדות לנעורים ♥ פרק עשירי תמורות ♥ רצועה דלילה של איקליפטוסים ושביל עפר, הפרידו בין בתיה המזרחיים של השכונה למסילת הרכבת. במרחק שלושה בתים קונבנציונאליים, שנבנו בנוה חיים במחצית המאה שעברה, ניצב ברחוב אוסישקין גם בית ולו שער עץ קמרוני ירוק. כל שניתן לראות מבעד לקורותיו היה שביל מרוצף, מדרגה לפני דלת כניסה נטולת הידור, שנצבעה אף היא בירוק. שיחים צפופים היתמרו מעל לגדר תיל אפורה שנבלעה בהם. ענפיהם הסבוכים הוקירו תודה, על המים שמשכו מן האדמה בצמא בן ימים רבים. כשאר הבתים ברחוב, גם לבית הקטן הזה היו שני חדרים, הול מרווח ומרפסת אחורית שפנתה למגרש בן חצי דונם. בעלי הבית ממול הציבו במגרשם לולים ארוכים לתרנגולות קרקרניות, שעליהם הייתה פרנסתם ואילו מאחורי הבית הזה, השתרע גן עדן של עצים מניבי פרי לכל עונה: הדרים למיניהם, גויאבות, תפוחים, אפרסקים, שזיפי "סנטה רוזה", רימונים מתוקים וחמוצים ושיח פיגו'יה אחד, שעלעליו מבהיקים דרך קבע. מטבען של נשים קטנות מבתים קטנים בשכונה קטנה, לשרבב צוואר סקרן ולשאת עיניים חקרניות ימינה ושמאלה, כדי לצוד פיסת מידע עליו תוכלנה לדון ארוכות, בשיחות מפתן לחשושיות, עם סל פלסטיק מרושת או פח אשפה בידיהן. כך ארע גם הפעם, נוכח התכונה שמאחורי שער העץ הקמרוני שנצבע בירוק. שני גברים שקדניים עיבדו שם את האדמה השוממה והמוזנחת. אחד מהם היה תימני מזוקן, והשני אשכנזי בעל גוף. הניחו השכנות כי האשכנזי הוא האחראי הממונה על השני, שהרי לא תעלה על דעתן האשכנזית אפשרות הפוכה. אל הגדר לא העזו להתקרב עדיין ומן הפועל המזוקן, שהיה שב ומוציא גרוטאות ועשבים שוטים, לא עלה בידיהן להבין ולו פרט אחד. זמירותיו ופניו המחייכות, העידו עליו כי הוא איש רעים להתרועע, אלא שלהגו לא הובן וממילא חש לשוב אל החצר פנימה. לא נותרה ברירה בידן אלא להמתין עד שעות בין הערביים, לכשיסתלקו השניים. או אז נחפזו להסיט את ענפי הגדר הסרבניים והציצו פנימה, לראות מה השתנה, כי בשכונה קטנה של בתים קטנים ואנשים קטנים, לא משתנה דבר, עד שמישהו נפטר או אישה יולדת. כחלוף שבועיים נוספים, שינתה פניה כליל גם חלקת האדמה שבחזית הבית. שיחי ורדים בגוונים שונים, נטעו משני עבריו של שביל הכניסה, מסלעה עם פרחים קטנים בשלל צבעים, עוצבה מימין לכניסה ודשא רענן נשתל משמאלה. הפועלים עמלו כעת סמוך לשער ושוב לא התגברה הלולנית שממול, חצתה את הכביש הצר, התקרבה לשער ופנתה אל האשכנזי, ביידיש כמובן, למרות ותיקות בת למעלה משלושים שנה בציון. האיש זקף קומתו לרגע, קינח את זיעתו ואמר לה כי בעוד ימים אחדים יבואו לגור פה וכבר שב לאחוז בטוריה. הקרקרנית ראתה בעצם המענה, הזמנה מפורשת לבוא כצדיקה בשער פנימה כדי להמשיך בחקירה, כשהיא מדברת בעיקר אל אחוריו, יען כי שב והתכופף להדק את גומות השיחים. מטבעו היה בעל נימוסים מפליגים, אלא שחריצות ועמידה בזמנים, היו אף הם ממאפייניו המובהקים ואלה גברו הפעם. מאחר שגם היה "בוגר הפקולטה למדעי החיים הקונקרטיים" עמד מייד על טיבה של זו וידע, שאם ימשיך להשיב לשאלותיה, לא תרפה ממנו עד רדת היום. ניתק מבט, ושב לעסוק בשלו, מאמין כי תראה בכך אות מובן מאליו לסיומו של דיאלוג בטרם החל, אלא שהיא לעומתו, פרשה את הפניית האחוריים כעידוד למונולוג והחלה לספר לו על עצמה ועל משפחתה, מיום עלותם ארצה בשנות השלושים... במחצית חודש ספטמבר 1954, הגיעה משאית עם מיטלטלין צנועים. מאחר שפסנתר כנף לא היה ביניהם, נשלם פירוקה בתוך זמן קצר. גם בבית פנימה, לא נדרשו שעות רבות להציב את הרהיטים הבסיסיים במקומם, לרבות הארונות מתוצרת "לכל" שלמרות החשש הורכבו בהצלחה וכל דלת נסגרה ללא איוושות או חריקות.
כעשרים וחמש שנים אחרי שיצא לאור ספרה של וירג'יניה וולף A Room of One's Own, היה גם לי סוף-סוף חדר משלי. מה משמעות הדבר לנערה מתבגרת, אחרי חמש עשרה שנות חיים בחדר אחד עם ההורים – אסמוך על קוראי הנבונים, שיוכלו לשער זאת בעצמם.
אורה החביבה, בתה של הלולנית החקרנית, למדה איתי בתיכון. כשחצינו ביום שישי את מסילת הרכבת בדרכנו הביתה, הציעה שאבוא אליה בערב. לבשתי שמלת ברוקד יפה שאימא הספיקה לקנות לי, אצל ארמנד, "סוחר המחצלת" האהוב עליה, לפני שסיימה את עבודתה בבית העולים והייתה לרופאת השכונה. בחצר של אורה ישבו בכסאות נוח שני בחורים בגופיות צחורות, "לכבוד שבת": שלמה, אחיה של אורה שהגיע מבסיסו לחופשת השבת וחברו החיל-אווירניק, בן השכנים שמעבר לגדר שלנו. מכל הערב הזה נותר בזיכרוני פרט קטן אחד, אם גם סמלי לשנים הבאות... הערב נעשה קריר. צינה ירדה מן העצים והשיחים ודבקה בכל שעל פני האדמה וביושבים עליה. שלמה נכנס הביתה ושב עם חולצת קורדרוי ואילו החיל-אווירניק נותר מכווץ במקומו. הסרתי מעליי את הקרדיגן היפה שאימא סרגה לי והצעתי לו. לרגע נבוך וסירב, אולם מששכנעתי אותו שבאמת לא קר לי, העטה אותו על כתפיו בתודה והוחם לי... חלפו שעות וקצת אחרי חצות נתפרדה החבורה. אורה ושלמה נכנסו לביתם ושנינו, התעכבנו עוד דקות אחדות ליד הגדר הגובלת בין חצרו לחצרי. על סף פרידה הציע שבמוצאי השבת נעלה לחדרה לראות סרט, אבל להצגה הראשונה, כי הוא חייב לקום מוקדם ביום ראשון, להספיק להסעה הישירה עד הבסיס. כשלוש שנים אחרי ההצעה המאכזבת של "דויד מברונזה", מושא חלומותיי ושל כל המעורטלות למרגלות סוכת המציל שלו, כבר יכולתי להיענות להצעה שכזו, ללא נטילת רשות מההורים. התאריך החשוב הזה נרשם ב"ספר האפור" ונשמר עד עצם היום הזה - 18 בספטמבר 1954. הערב ההוא סימן תחילתה של חברות בת שנים אחדות, כשהחיל-אווירניק התמיר והנאה שלי מגיע אחת לשבוע או שבועיים לשישי-שבת. באין טלפונים נייחים, ניידים או מרקדים, נוקזו הגעגועים בשירי ערגה תמימים אל היומן הכמוס בעל המנעולון והמפתחונצ'יק המוצפן ובמכתבי אהבה פרחוניים. המכתב הראשון בשבוע נשלח כשעתיים אחרי שליוויתי אותו לתחנת האיסוף, בימי א' בשש בבוקר, כדי שלפחות מכתב אחד יספיק לעבור את הצנזורה הצבאית ולהגיע ליעדו לפני שישוב אליי הנמען לחופשת סוף השבוע. מכתבים קסומים עשו דרכם גם מתל נוף, בתדירות נאה בהחלט - לגברים, אם גם על נייר כתיבה רגיל. [התכתבות רומנטית שכזו לא ניתן למצוא בעידן שבו בכל רגע אפשר לסמס זה לזו "מת עלייך!"] לערב כלולותינו, הייתה רק להקת מנגנים אחת שבאה בחשבון... אחרי שביצעו לבקשתנו את Tender is the night, קרב אליי אוטו גרוניך עם כינורו, נשק ללחיי ואז קרה הטנגו ההוא, כמיטב המסורת בימי קפה נוגה, בעודי ילדה קטנה בת שבע... http://www.youtube.com/watch?v=y7HaeqDnYNI 1 http://www.youtube.com/watch?v=f0Cdupl6Fac 2 כל כך יפה! מזמינה אתכם להתמוגג איתי. [הקישור ייפתח בלחיצה עליו + Ctrl]
|
