2001

מספרים על ילד סיני, עשר שנים גילו, שחי במאה סמוכה לאמצע האלף הקודם. הוא גר בכפר נידח, שקיומו או מיקומו מוטלים בספק עד היום. עני היה הנער, ומרוד עד מאוד. הורים לא היו לו, והוא גדל כיתום ובודד ברחובות הכפר. מדי פעם היו אנשים טובים נותנים לו פת לחם ולפעמים קורת גג ללילה או שניים, אך לרוב ישן ברחוב מתחת לשמיכה בלויה. רבות היו צרותיו, והוא חיכה ליום בו תיפול עליו ההזדמנות לעשות מעשה ולצאת מחייו העלובים והעצובים. הוא היה ילד שהאמין שהזדמנויות נקרות על פני המחכים. יום אחד, אחרי שהשמש זרחה וגרשה את כל העננים שעמדו תלויים בשמים במשך הלילה והמטירו על הילד, צ'נג שמו, גשמים שהרטיבוהו עד לשד עצמותיו, החליט צ'נג שזהו היום בו יקרה השינוי. כשהוא עייף, רעב ובגדיו הדקים והמועטים מגנים בקושי על עורו הצעיר, הלך חברנו ויצא את גבולות הכפר לראשונה בחייו. בדרכים בהן הלך הסתכל היטב לצדדים, עיניו תרות אחר סימן כלשהו שיראה לו לאן לפנות, כדי ששם ישאר וישתקע ויוכל להתחיל בחיים אמיתיים וראויים. הרבה פעמים טעה כשעקב אחרי חיה נודדת שהסתכלה לעברו במקרה, או כשראה בסלע מסוים חץ שיוביל אותו. הוא הלך חודשים, ועדיין לא מצא שום דבר. בדרך חלף על פני כפרים, אליהם לא רצה להיכנס מפני שידע שזר כמוהו לא יבורך במקומות שבהם רכוש הוא צורך בשביל אוכל. לא היה לו שום דבר בו יוכל לסחור. צ'נג אכל את הצמחים  שמצא, שתה את מי הגשמים והטל. עד שיום אחד, יום ארור בו הגשם הפך לסירוגין לברד ששרט ופצע אותו, כי לא מצא מחסה הגון, הרים צ'נג את עיניו וגילה שהוא עומד למרגלות ההר הגבוה בסין. הוא בהה במחזה המדהים שנגלה לפניו. קשת חזקה וארוכה עמדה הרחק ממנו, גבוה על ההר. צ'נג ידע מיד שזהו הסימן לו חיכה, והוא התחיל לטפס. הטיפוס היה קשה. קוצים שרטו את גופו ומפעם לפעם מעד והתדרדר עם האבנים הלא יציבות שעליהן דרך. ימים חלפו והוא עוד טיפס, לא מפסיק לרגע, לא חושב לעצור. כל כולו היה מוקדש למשימתו – להגיע לראש ההר, שם ימצא את המקום לו יוכל לקרוא בית, שם יוכל לחיות את שארית חייו. לא הפריע לו השלג שהופיע לפתע, האט את קצב הליכתו והקפיא את גופו הצנום וחסר המגן. לא הפריעו לו הנשרים שניסו תדיר לתקוף ולהפיל אותו בעזרת טופריהם המעוקלים והחדים. נדמה היה כאילו איתני הטבע כולם הפכו לאויביו, מנסים להכשיל אותו בדרכו המקודשת. כעבור חודש תמים הגיע צ'נג לפסגה. בעודו עומד שם, עיניו בוהות בסביבתו, הרגיש לראשונה אכזבה. הוא חשב שטעה, שבעצם היה צריך להישאר בכפר. הפסגה פשוט הייתה ריקה. מלבד מספר גבעות קטנות מכוסות בשלג  לבן לא היה בה דבר. לרגע נפל על ברכיו, עיניו מטושטשות מדמעות כאב, צער ואכזבה שעמדו בהן, אבל אז, בדיוק כשהתכונן לשבת ולתת לטבע לאסוף את חייו מתוך גופו הגשמי, הבחין בכתם שחור מרחק קצר ממנו. צ'נג קם חיש, ובכוחות מחודשים, גם אם לא רבים, דידה בשלג אל עבר מעיל פרווה עבה שעטף גופה שנשתמרה בלהבות הכפור. האיש המת היה לוחם, זאת הבין צ'נג לפי החרב שהייתה תלויה על ירכו והמגן שבידו. הוא שכב בשלוות אין קץ על סלע מרובע שתאם את גודלו, כמו מיטה שהכינו בשבילו. צ'נג הבין את הרמז שנשלח מאת האלים. הוא פשט את המעיל מהגופה. כך עשה גם עם הכפפות, המגפיים והמכנסיים, ולבש אותם על גופו שהיה קר כמעט כמו הגופה, כך לפחות הרגיש. החום שעבר בו אחרי זמן מועט גרמו לפניו לעטות הבעה שלא הייתה עליהם מעולם: אושר. הוא גרר את הגופה עד לנקודה הגבוהה ביותר בהר, ושם חפר עד שהגיע לאדמה שבה לא יכל לחפור עוד, ולאחר מאמצים רבים כרה בור קטן בעזרת החרב החזקה של הלוחם. הוא הכניס את הגופה לתוך החור וכיסה אותה באדמה ושלג, ולאחר שאמר תפילה קצרה אותה למד כשהיה צעיר בהרבה, התיישב מעל הקבר, נשם את האויר הקפוא, עצם את עיניו וידע, שזהו המקום אותו חיפש כבר שנתיים כמעט.

            הזמן המשיך בשלו וחלף על פני הילד שהפך לנער. הוא עסק באומנויות לחימה שונות, והצליח להגיע לרמת שלמות שלא נראתה עד אז. ימים שלמים היה יוצר תנועות גמישות ועדינות, גסות וחזקות. פניו נחרצו עוד לפני גיל העשרים שלו בגלל הרוח והשלגים. קיץ וחורף התחלפו, אך על פסגת ההר לא השתנה מאום. השלג תמיד היה שם. הוא ניזון מצמחים שהצליחו באומץ רב לגדול שם, ושתה את מי השלג הקפואים. הוא היה בודד, ועם הזמן החל יותר ויותר לשבת, לעשות מדיטציות ולחשוב. הוא חשב על דברים מדהימים, דברים שאי אפשר להעלות על הכתב מרוב האומץ שבחשיבתם. השנים חלפו. מבלי ששם לב הפך צ'נג לזקן בשנות התשעים לחייו, שעיניו כבר כהו ואוזניו קלטו בקושי את זעקות הנשרים עם שחר ואת משבי הרוח הקרים. שמו נודע בכל סין. חכמים חיפשו את עצתו, אך איש לא הצליח להגיע כל כך גבוה אל ההר. האמינו שכשפים יש לזקן ממהר, קסמים חזקים שאיש לא יכול להביס אותם. סיפרו שהוא גילה את סוד החיים, הדבר אותו ניסו גדולי המוחות לגלות ולא הצליחו. אז, יום אחד, החליט צ'נג שהגיע זמנו לרדת מההר ולתת לאנשי סין את שנדרש לתת להם. הוא אכן ידע את סוד החיים, והבין זה מכבר שלשם כך נשלח דוקא אל ההר הזה, שאיש לא יכול לטפס אליו. הוא החל לרדת, הפעם חיכו לו אנשים רבים והוא לא נשרט אפילו פעם אחת. עיניו החומות הביטו באנשים הרבים שבאו ועמדו במרגלות ההר, מחכים למוצא פיו. חכמים ואנשי דת, אצילים ואריסים, סוחרים עשירים ועניים חסרי כל. כולם עמדו בדממה מדהימה והמתינו שידבר. הם חיכו בסבלנות על אף המתח ששרר שם. צ'נג לא מיהר. הוא הביט בהם, חשב מעט, ואז פתח את פיו: "נתיני סין. כבר שמונים שנה אני יושב על פסגת ההר הזה, אוכל צמחים בודדים ושותה מי שלגים קפואים. עיני כבר כהו ואוזני שומעות אך בקושי". כל העם היה דרוך. הם כמעט שהתפרצו, אך הצליחו לשמור על איפוקם.  "במשך הזמן הזה, ישבתי וחשבתי רבות. הגעתי להרבה מאוד מסקנות ורעיונות, אך ישנו אחד שעולה על כולם. אחד חשוב מכל דבר אחר. אחרי שמונים שנה מצאתי את סוד החיים". הצופים עצרו את נשימתם בציפיה. "החיים", אמר, "הם כמו גויאבה…" באותו הרגע לא יכל יותר אחד החכמים שישב בקידמת הבמה. הוא קם וצעם בקול כה רם, עד שהנשרים ברחו לקנם והזאבים שבו למאורותיהם: "לא נכון!" האנשים עמדו נפעמים נוכח עוזו של החכם, שאומנם היה מכובד ומוכר, אך לא כמו הזקן מההר. צ'נג המשיך לשבת, ובחיוך אמר: "טוב, אז לא".