טוב, הכותרת קצת מטעה. הפוסט הזה לא עוסק באנשים שמועמדים להנחות את האוסקר, אלא בשניים עליהם הוכרז השבוע רשמית שינחו את טקס האוסקר ה-83 ובקודמיהם בתפקיד. המנחים המיועדים הם ג'יימס פרנקו ואן האת'אוויי, ללא ספק בחירה מפתיעה. לשניים נסיון מועט מאוד בהנחיה (שרובו מתמצה בהנחיית אורח בסאטרדיי נייט לייב), כאשר האת'אוויי רשמה לעצמה הופעה קצרה בקטע הפתיחה של טקס האוסקר אותו הנחה יו ג'קמן לפני שנתיים. לדברי האקדמיה, השניים נבחרו כי הם מייצגים את דור העתיד של הוליווד, מה שכנראה נכון, אבל עומד בסתירה לאופיים של רוב מנחי האוסקר בשני העשורים האחרונים.

עמדת המנחה, הידועה רשמית בתואר Master of Ceremonies, עברה שינויים רבים לאורך השנים. בטקסים הראשונים, היו אלה ראשי האקדמיה שהנחו את הטקס ואף השתתפו בהקראת חלק משמות המועמדים והזוכים. בימים ההם, האוסקר עוד לא היה מופע בן כמה שעות המשודר בפריים טיים (בין השאר כי עוד לא היו טלוויזיות) והתנהל כנשף מתוקשר לחברה הגבוהה. עם הזמן, התגבש הארוע לצורת טקס כפי שהוא מוכר כיום ותפקידו של המנחה הפך מנשיאת נאומים והצגת מגישים וזוכים לבדרן חריף המשעשע את הקהל מחד ואחראי מאידך להציל את המפיקים ממבוכה במידה ונדרש ממנו לאלתר תחת נסיבות לא צפויות. בוב הופ היה למנחה המזוהה ביותר עם האוסקר, כאשר הנחה את הטקס לא פחות מ-18 פעמים, בין השנים 1940-1978. הופ, אחד הבדרנים הגדולים בהיסטוריה, יצג את השילוב הרצוי בין רשמיות, עממיות, עוקצנות והכרת הברנז'ה מבפנים. הוא היה כוכב בפני עצמו, אולם מעולם לא היה מועמד לאוסקר. אמנם האקדמיה העניקה לו לא פחות מחמישה פרסים על תרומתו לעולם הבידור, אבל כולם היו פרסי כבוד שרק מדגישים את הפער בין האהדה לה הוא זוכה כבדרן ואדם, לבין זו לה זוכים שחקנים דרמתיים, הנתפסים כרציניים יותר. אחת הבדיחות המפורסמות ביותר שלו כמנחה מתייחסת לכך:

"Welcome to the Oscars, or as they call it in my house - Passover".

אחרי בוב הופ, היו שני מנחים דומיננטים נוספים בתולדות האוסקר. ג'וני קרסון הנחה את הטקס חמש פעמים בסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים. להוציא את ג'ק למון וצ'בי צ'ייס שעשו זאת פעם אחת, קרסון היה היחיד בתקופה הזו שהנחה את הטקס בעצמו, ללא מנחים שותפים.  בסוף שנות השמונים, החל שלטונו של בילי קריסטל, שמאוד עזר לעצב את טקס האוסקר כפי שהוא נראה כעת. קריסטל, שהנחה את הטקס שמונה פעמים (ארבע הראשונות ברצף), הפך את תפקיד המנחה מאדם מכובד שבעיקר מספר בדיחות, ל-Master of Ceremonies הקרוב יותר למסורת הקברט והספקטקל. קריסטל נהג לפתוח את הטקס עם קטע מוזיקלי המתייחס בהומור למועמדים, לעלות לבמה בתחפושות ואביזרים לא שגרתיים (פעם הובל כשהוא כפות בכתונת משוגעים ופיו חסום, כמו חניבעל לקטר. פעם עלה לבמה בעגלה אותה משך השחקן ג'ק פלנס) ובשלב מסוים, גם לשלב את עצמו בקטעים מהסרטים עצמם, רעיון שעוד חוזר בטקסים שונים ברחבי העולם. בזכות האנרגטיות של בילי קריסטל, טקס האוסקר החל לנסות להיות מופע גדול מהחיים מתחילתו ועד סופו, אבל ללא התנשאות על הצופה הממוצע בבית. במידה רבה, טקסי האוסקר שהנחה קריסטל היו הראשונים לעשות שימוש חכם במדיום הטלוויזיוני, במקום להיות רק טקסים מצולמים.

הבעיה במופע שמיועד לטלוויזיה, הוא שהרשת המשדרת מודאגת פחות מאיכות המנחה ויותר מנתוני הצפיה. דבר זה הביא לשינוי גישה כלפי תפקיד המנחה בשנים האחרונות. במקום מנחה אחד דומיננטי לאורך תקופה, מגויס בכל שנה אדם אחר, תמיד שם גדול בעולם הבידור, אבל כל פעם קצת שונה. זה התחיל בבחירה מפתיעה בכריס רוק, הידוע כסטנדאפיסט בעל פה גדול במיוחד, שאינו מפחד למתוח ביקורת על אף אחד. לרוק היה נסיון קודם בהנחיית טקסים ב-MTV ונראה שהבחירה בו נועדה למשוך קהל צעיר יותר לצפות בטקס. הנסיון נכשל והרייטינג למעשה צנח. בשלוש השנים הבאות, הנחו את הטקס ג'ון סטיוארט (פעמיים) ואלן דג'נרס, אנשי טלוויזיה מובהקים, בעלי מעט מאוד נסיון קולנועי ראוי לאזכור. בעיני, מדובר בשני מנחים מצוינים שהפכו את טקס האוסקר לקליל יותר, אבל מספיק מתוחכם בכדי לא להעליב אותי כצופה. דג'נרס הייתה פעילה יותר ולקחה חלק במופעים על הבמה, כמו גם קטע משעשע בו הסתובבה בין המוזמנים והציעה לקלינט איסטווד לעיין בתסריט ש"במקרה" נמצא עליה. סטיוארט, כמו ב"דיילי שואו", בחר לא לצאת מהמסגרת הנוקשה של מנחה המדבר אל הקהל והסתפק בלספר בדיחות בלבד. התרומה הגדולה שלו התבטאה דווקא ברגעים הלא מתוכננים, כשפעל להתייחס לאוסקר כשווה לכולם, בלי קשר למידת הפרסום וגובה המשכורת. כך למשל, כאשר גלן הנסרד ומרקטה אירגלובה האלמונים זכו באוסקר לשיר הטוב ביותר (מתוך הסרט "פעם אחת"), לא הספיקה אירגלובה לנאום והתזמורת סלקה אותה מהבמה מבלי שתאמר מילה. סטיוארט, אולי מיוזמתו, קרא לה אחרי הפרסומות לעלות שוב לבמה ולנאום כפי שמגיע לכל זוכה. מבחינתי, זה היה הרגע שגרם לי לרצות שג'ון סטיוארט יהפוך לבילי קריסטל החדש ויהיה המנחה המזוהה עם הטקס. הוא הפך את הטקס ליותר חכם וענייני, גם על חשבון הצד הנוצץ.

האנשים בבית לא ממש הסכימו איתי. לטקס השני שהנחה סטיוארט היה הרייטינג הנמוך ביותר מזה שנים ארוכות והמפיקים הבינו שנדרשת גישה חדשה בכדי לעורר שוב עניין בקהל. אחת הבעיות הייתה שחברי האקדמיה פתחו נטיה לא בריאה להעדיף סרטים איכותיים קטנים על פני שוברי קופות הוליוודיים, מה שהביא לכך שאנשים רבים לא התעניינו בתחרות. זו לא אשמת המנחה, אולם ג'ון סטיוארט הוא שם שמזוהה עם ערוצי נישה ולא עם פריים טיים. כחלק מהנסיון להעלאת הרייטינג, החלו ניסויים בזהות המנחה. יו ג'קמן נבחר להנחות את הטקס לפני שנתיים, המנחה הראשון ללא עבר של קומיקאי, מאז פרנק סינטרה ב-1963, שהחזיק על כתפיו טקס שלם. היו שחקנים שאינם קומיקאים מובהקים שהנחו את הטקס בשנות השבעים והשמונים, אבל כולם עשו זאת בשיתוף מנחים נוספים. יו ג'קמן קבל לידיו את כל הטקס, עם כל הבדיחות הכתובות מראש ועם קטע מוזיקלי מושקע בפתיחה. שוב נתגלעה מחלוקת ביני לבין הקהל הרחב, מכיוון שבעיני, ג'קמן היה אנמי ומצחיק בקושי, בעוד הרייטינג היה הגבוה ביותר מזה עשור. כנראה שאנשים מעדיפים אנמיות על פני מקוריות. בכל זאת אוסקר. לפני שנה, בעוד ניסוי מטורף, נבחרו להנחות את הטקס סטיב מרטין (שכבר הנחה לבדו בעבר) ואלק בולדווין. הציפיה הייתה שישחקו על הניגוד ביניהם, אולם הם עשו ביחד עבודה של אדם אחד. הבדיחות של שניהם היו זהות באופיין (וכנראה נכתבו בעיקר בידי מרטין) ונוכחותם על הבמה הייתה קטנה במיוחד. אפילו את הקטע המוזיקלי הפותח לא בצעו המנחים, אלא ניל פטריק האריס.

למרות שהמנחים האחרונים אינם תואמים את מסורת המנחה הדומיננטי של הופ, קרסון וקריסטל (וטיפה ג'ון סטיוארט), ברשת ABC מרוצים מתגובת הקהל וגם השנה חפשו לשחזר את ההצלחה. בתחילה, פנו ליו ג'קמן שיחזור להרדים להנחות את הטקס, אולם הוא סרב משיקולי זמן. בעקבות זאת, הוחלט לגייס צמד מנחים שנה שניה ברציפות, אלא שכמו ג'קמן, לאף אחד מהם אין רקע בסטנדאפ. כאמור, ג'יימס פרנקו ואן האת'אוויי, שחקנים דרמתיים עם קצת קומדיה ברזומה, יהיו אחראים לספר את הבדיחות שיצחיקו את הקהל באולם ובבית ויגרמו למצלמה להתמקד בג'ורג' קלוני עושה פרצוף רציני (שמתם לב שהוא החליף את ג'ק ניקולסון בשנים האחרונות כנוכח קבוע בקהל?). אם זה יעבוד, תלוי בכותבים. היתרון והחסרון של קומיקאי מנוסה בתפקיד המנחה, הוא הנטיה שלו להשתלט על מלאכת הכתיבה ולהתאים אותה לסגנון האישי שלו. לרוב זה עובד יפה מאוד, אבל דיוויד לטרמן עדיין חייב הסברים על קטע ה"אופרה-אומה" שגרם למפיקים לא להזמין אותו יותר לטקס. כשמדובר בשני לא קומיקאים כמו פרנקו והאת'אוויי, יש לכותבים הרבה יותר חופש מבחינת סגנון הבדיחות, אבל אין דמות מסוימת שתסנן אותן לפי מידת ההתאמה. אנשים כמו ג'וני קרסון, בילי קריסטל, כריס רוק, ג'ון סטיוארט, אלן דג'נרס וסטיב מרטין הם כותבי בדיחות מיומנים שרגילים לעבוד עם צוות ולסנן את הפאנצ'ים היותר מוצלחים. שני שחקנים דרמתיים, חביבים ובעלי חוש הומור ככל שיהיו, תלויים מאוד באיכות, הכימיה ויכולת הבקרה העצמית של הכותבים, כי הם עצמם לא יוכלו להציל בדיחה גרועה עם בדיחה חלופית שמומצאת על המקום.

עכשיו אני מגיע למשמעות הכותרת של הפוסט הזה. אחד המאפיינים החוזרים של מנחה דומיננטי, באוסקר או בכל טקס אחר, הוא הניתוק מהתחרות. Master of Ceremonies מוצלח נותן מסגרת לכל המופעים שבאמצע, אבל נראה תמיד זה ששולט ומארגן ומארח את הקהל בביתו. הוא לא חלק מהמשחק, הוא קובע את החוקים ויכול לשנות אותם כאוות נפשו. מסיבה זו, כפי שרמז בוב הופ, נלקחים לתפקיד אנשים שאין להם סיכוי רציני להיות מועמדים או לזכות. מנחה טוב הוא כמו ליצן חצר שלועג גם לקהל וגם לממונים עליו, אבל כולם סולחים לו כי הוא גורם להם לחייך ומתייחס לכולם כשווים בפני העוקץ. ג'ואל גריי ב"קברט" הוא דוגמה מצויינת למנחה יעיל. אין לו אלוהים ואם יש, העונש שיקבל הוא חלק מהמופע והקהל יריע לכל מילה שיאמר, גם אם הרגע קרא לאמא שלהם זונה. אלא שג'ואל גריי הוא שחקן שזכה באוסקר על התפקיד, בעוד שבמציאות, מנחה האוסקר נמצא לרוב במרחק בטוח מזכיה. זו הסיבה העיקרית שהמינוי של פרנקו והאתא'וויי כל כך מפתיע. לא שהם צעירים, לא שהם חסרי נסיון, לא שהם לא קומיקאים. התמיהה הגדולה נובעת מכך ששניהם יכולים להיות מועמדים השנה לאוסקר בטקס אותו ינחו. במקרה של ג'יימס פרנקו, קיים אפילו סיכוי בכלל לא רע לזכיה באוסקר לשחקן הטוב ביותר על "127 שעות". נכון שההימורים כרגע על מישהו אחר, אבל ברגע ששני אלה נבחרו להנחות את הטקס, האקדמיה יצרה סיכוי ממשי שאחד המנחים גם יעלה לבמה כזוכה ובכך, ינופץ לחלוטין הניתוק המתבקש בינו לבין שאר הנוכחים באולם.