פסקול - כללי  

אמנות הקולנוע נחשבת האמנות השביעית החובקת את כל האמנויות.

הספרות סיפקה את העלילות, פיתוח הדמויות, מקום ההתרחשות, דו שיח וקשר בין זמן ומקום.

התיאטרון סיפק לקולנוע את התפאורה והתלבושות, התאורה ואמנות המשחק. מהציור שאל הקולנוע את הקומפוזיציה והמסגרת ומהמחול את הביטוי הבלתי מילולי של הגוף האנושי ואת הכוריאוגרפיה לשם יצירת דרמה.

אחד המרכיבים המרכזיים בקולנוע הוא פס הקול ובמיוחד המוזיקה.

כבר בתקופת הקולנוע האילם חשו היוצרים את הצורך בפסקול המלווה את התמונה הנעה.

כבר בימים הראשונים של הקולנוע נמצאו פסנתרנים ואפילו תזמורות מלאות שליו את הקרנות הסרטים האילמים.

עם המצאת פס הקול,  1929, הפכה המוזיקה למרכיב המרכזי של פס הקול לצד הדיאלוגים והפעלולים הקוליים.

המוזיקה משרתת את התמונה הויזואלית, נותנת לתמונה את העומק הרעיוני והרגשי, תומכת בסיפור הסרט, עוזרת לצופה לחוש במתח של הסיפור ולמעשה היא עוד אלמנט משמעותי בחוויה הרב חושית המלווה צפייה בסרט.
 
על פי רוב הפסקול אינו זוכה לתשומת הלב הראויה לו אך למעשה יש לו חשיבות רבה מאוד ביצירה הקולנועית. הפסקול מציג ומבהיר תכנים ומשמעויות, מבליט פרטים חשובים, מסייע לאחדות היצירה ולמימוש הפוטנציאל הריגושי של חומרי הסיפור.

בשלושת העשורים הראשונים לקולנוע – עידן הסרט האילם – התפתחו אופני מבע מגוונים. המבע היה חזותי, מבוסס על צילומים ועריכה.

ככל שהקולנוע האילם התפתח, צומצמו הכתוביות, למרות שניתן לומר שהצפייה בסרטים באותה תקופה לא הייתה חוויה "אילמת", שכן ההקרנות באולם לוו בנגינת תזמורת או פסנתרן.

 
הסרט האילם מוערך כיום כסוג של ביטוי אומנותי העומד בפני עצמו ולא תוצר נחות בגלל מגבלות טכניות. הדחף הגדול לפיתוח הפסקול לא נבע משיקולים אומנותיים. אחד מהאולפנים הגדולים - האחים וורנר – בקשו לחזק את מעמדם בעקבות המצאה חדשה – קול בראינוע.

העידן החדש של הסרטים המדברים החל ב 1927 בסרט "זמר הג'אז" של האחים וורנר.

הקלטת הקול ופעולת הצילום היו צריכים להיעשות באותו זמן.

צרוף הפסקול היה כרוך בקשיים טכניים גדולים. בהתחלה היה קשה להתאים את הקול לתמונה – סינכרוניזציה (התאמה).

המצבים המשעשעים שנוצרו עקב הטכנולוגיה החדשה היו הבסיס למחזמר (ז'אנר שנולד עם צרוף הקול לקולנוע) "שיר אשיר בגשם". הסרט מציג כוכבת פופולארית של הסרט האילם המתקשה להסתגל לעידן החדש. היא שוכחת לדבר לתוך המיקרופון ולבסוף נאלצים להחביא אותו במחשוף שמלתה. קולה הצווחני הופך את הסצנות הדרמטיות שהיא משתתפת בהן למגוחכות עד כדי כך שהאולפן נאלץ לשכור שחקנית ש"תשאיל" את קולה לכוכבת.
כיום משתמשים במוטות ארוכים שמיקרופון ההקלטה ממוקם בהם והם אינם נראים בתמונה "בומים"

כיום מרבים להפריד בין ההקלטה לצילומים. תהליך ההקלטה כולל את כל מרכיבי הפסקול: דיבור, מוסיקה ואפקטים שונים (קולות ירי, טריקת דלתות, חריקת מכוניות וכל רעשי הסביבה..). ישנם רעשים שמשתמשים בהם בהקלטות מוכנות או שמאלתרים חיקויים אמינים (המראות מטוסים, עצירה חדה של מכוניות וכו').

ישנם קולות הנראים על המסך on screen וקולות שנמצאים מחוץ למסך off screen

אפקטים קוליים יכולים לעורר פחד בסרטי אימה. אנו נוטים לפחד ממה שאיננו רואים ומכאן מגיע השימוש בקולות מחוץ למסך. קול חריקת דלת יפחיד יותר מאשר אם נראה מישהו מתגנב דרכה.

(שעון מתקתק לקראת...) הם ישודרו בעוצמה רבה יותר על גבי הפסקול.

השחקנים עצמם מוסיפים את קולותיהם לקטעים המדוברים תוך כדי צפייה בחומר המצולם ובתאום מוחלט עם תנועות השפתיים שעל המסך. טכניקה זאת מנוצלת גם להפקת דיבוב – העברת הטקסט משפת המקור לשפה אחרת. באירופה הסרטים מדובבים לשפת המדינה ואין תרגום בתחתית המסך.

מרכיבי הקול מוקלטים בערוצים שונים וכך ניתן לשלוט בפסקול בצורה מלאה. כך דיאלוג חשוב יכול להתנהל ברחוב עירוני סואן או בעיצומו של קרב יריות ובכל זאת הצופים ישמעו אותו בבהירות. אם לצלילים מסוימים ישנה חשיבות דרמטית רבה

התקופה הראשונה של הסרטים המדברים התאפיינה בהצלחה מסחרית. החידוש המהפכני גרר אחריו מגבלות הפקה חמורות.