לא פעם יוצא לי לתהות על תפקידי בעולם? מה אני עושה כאן? שאלות קיומיות של חיפוש משמעות בחיים. אלא שחוץ מלתהות לגביהן, ואולי לקרוא ספרים בנושא, אני מודה שאני לא עושה הרבה כדי לקבל תשובה. חיה את השגרה. הולכת לעבודה, עושה פחות או יותר את אותם דברים קבועים ויום רודף יום.

זו כנראה הסיבה בגללה התרגשתי כל כך כשקראתי הבוקר את הכתבה על הבחור שמצא מישהי שתלווה אותו לניתוח שהוא צריך לעבור בחו"ל. הוא מצא אותה בזכות זה שהוא פנה לעיתון לבקשת עזרה, ובזכות זה שהסיפור שלו התפרסם באתר החדשות בו אני עובדת. קראתי את הכתבה ופתאום הבנתי שהיה לי חלק בזה. אוקי חלק ממש קטן, אבל כזה שגרם לי להבין שגם לבורג קטן במכונה גדולה יש משמעות.

במסגרת התפקיד שלי אני מקבלת את הפניות שמגיעות למערכת ומחליטה באיזה אופן להתייחס אליהן. הגברת הנחמדה קראה את הכתבה באתר, מצאה עצמה מתאימה לתפקיד ופנתה אלינו. הפניה שלה הגיעה אלי. קראתי אותה, מצאתי אותה רלוונטית והעברתי לעורך האחראי להמשך טיפול. לכל הדעות משהו שכל אחד מסוגל לעשות, אבל לא כל אחד עשה. אני עשיתי. ואני מרגישה כל כך טוב לגבי זה. יכולתי בהיסח דעת למחוק את המייל. יכלו לקרות דברים בדרך אבל הם לא קרו והמייל התגלגל ליעדו ובעוד שבועיים היא תלווה אותו במסעו לחו"ל לעבור את הניתוח.

אני יכולה לחשוב על אלף ואחת דוגמאות של אנשים שרק עושים את העבודה שלהם, ועל עוד אלף ואחד אנשים שהעבודה שלהם חשובה משלי, כמו רופאים למשל. אלא שבאותו רגע גם אני רק עשיתי את העבודה שלי והיום העבודה שלי קיבלה משמעות אחרת. 

ועוד משהו קטן. כשמדברים על "עולם התקשורת" אני מודה, אני לא מרגישה חלק ממנו, וזה למרות שאני עובדת בו. לכן כשמופנית ביקורת שלילית כלפי "עולם התקשורת" זה בדרך כלל עובר לידי. אם להודות על האמת לא פעם אני בין אותם מבקרים. היום אני מרגישה, אולי לראשונה, חלק מה"עולם" הזה. אפילו יותר מזה, אני מסופקת וגאה להיות חלק מה"עולם" הזה שהוא לא אחר מקובץ אנשים שרק עשו את העבודה שלהם. שהיו צינור להעברת מידע.

מתחשק לי לנופף בסיפור הזה ולהראות לכל המבקרים ולכל הציניקנים שה"תקשורת" לוקחת לפעמים חלק גם במעשים טובים.