למה אנשים נורמאלים, שחיים במציאות נורמאלית, צריכים להתמודד עם מראות כאלה וסיפורים כאלה שלקוחים מעולם של סיוטים? האם זה באמת בריא? האם זה מועיל במשהו?

מה היתרון שאנחנו יכולים להפיק מביקור  פיסי על פני לימוד תיאורטי? מלראות, לגעת ולהרגיש על פני לחשוב, ללמוד ולהבין?

אני חושב שללמוד זה לגעת בעור ולבקר זה לגעת בבשר.

דברים שנוגעים בעור יכולים להחליק על פניו ולטפטף לדרכם, אך מרגע שנגעו בבשר הם מצטרפים לגוף ונהפכים חלק ממנו.

במערכת הדם שלי זורמות הרבה טיפות של שמחה, אהבה, זכרנות נעימים. ולצדן כמה טיפות כבדות יותר, כהות יותר ועגומות.

אני אוהב את הביטוי 'מטען רגשי': הוא מבטא את התחושה שלי, שאחרי מסע לפולין יש לי משא בתוך הגוף, מטען חדש שמצטרף לכלל החומרים שמהם אני מורכב. זמן קצר לאחר חזרתי לארץ, מדי מסע לפולין, אני כאילו שוכח מהמטען הזה וחוזר לחיי הרגילים, הנורמאלים. אבל רק כאילו. אומנם מרבית החומרים שלי הם חומרים של שמחה, אהבה, אושר ואופטימיות, אבל תמיד יש גם את החלק הזה, שמרגע שנתתי לו לעבור ברגש אינני יכול להיפטר ממנו.

והאמת היא שגם אינני רוצה: משמח אותי כל פעם לגלות שיש בנו, כבני אדם, חמלה על סבלו של אחר.

ראיתי את החניכים שלי, ילדים ומבוגרים כאחד, בוכים את כאבם של אנשים אחרים שדברו בשפות שונות מהשפה שלנו, שהייתה להם תרבות אחרת, אמונה אחרת ותחביבים אחרים. אם היו המודרכים שלי נפגשים איתם ספק אם היה להם נושא לשיחה משותפת, ספק אם היו מצליחים לרגש אותם.

אבל במפגש עם העולם ההוא תוך כדי מסע פולין, האנשים מהעולם ההוא מצליחים לרגש אותנו כי אנחנו מאפשרים לעצמנו לר רק ללמוד אלא גם לבקר, לגעת בבשר ולאפשר למאורעות לטפטף אלינו פנימה.

לכן מסע לפולין הוא תהליך רגשי, שנמשך 8 ימים ועוד כהנה וכהנה ימי הכנה: זה לא פשוט לקלף את העור, זה לוקח זמן.

לכן מיידנק הוא בד"כ שיאו הרגשי של המסע: לא רק בגלל שזה המחנה העומד על תילו מכל האחרים. קבוצה שנוחתת והאתר הראשון שבו היא מבקרת הוא מיידנק (או אוושויץ, ויש מדריכים שטועים, לדעתי, ועושים את זה) לא מצליחה לעבור את היום כפי שעוברת קבוצה שנמצאת כבר כמה ימים בפולין, שנמצאת בעיצומו של תהליך.

תגובה רגשית היא מילה כמעט מגונה בחברה הישראלית ההישגית והמאצ'ואיסטית. אם הייתי כותב למודרכים שלי לפני מסע דברים כאלה (לגעת בבשר?? להתחבר לרגש...?) אנימשוכנע שהם היו מקטלגים אותי ברובם כ"פלצן" והשאר היו מבטלים את השתתפותם או עוברים קבוצה...(במיוחד ילדים).

אבל אחרי המסע כבר מותר להודות: הם הם הצליחו להתחבר רגשית למאורעות השואה ולקורבנותיה הרי שפנלה עליהם זכות גדולה. ואם הם ישכילו לאפשר לעצמם לפעול מתוך המטענים הפנימיים שלהם גם בתחומים אחרים בחיים הרי שזכו בלימוד גדול וחשוב פי כמה.

לשם כך, לדעתי, נוסעים לפולין.

זהו תהליך חינוכי ממדרגה ראשונה שהחשיבות שלו היא הרבה מעבר לסיפור ההיסטורי של מה קרה לפני 70 שנה. הוא גם הרבה מעבר לחיזוק הזיקה לעם ולארץ.

זה תהליך שפותח את הלב, מבטל את הציניות, מלמד אותנו להתרגש בלי להתבייש.

כל כך הרבה פעמים קרה לי במסעות שהדרכתי שאנשים העידו שהם בכו שם מול חבריהם ובנות זוגם לראשונה בחייהם.

המטרה העליונה של המסע הזה, בעיניי, היא יומרנית מאוד: לאפשר לעצמנו להיות בני אדם טובים יותר.