זה שבוע שני שאני יושב ליד הדוכן הדרוזי שלי ומוכר לחם אחיד באלאדי עם גבינה לֵבַנַה אסלית (או להיפך). בסוף השבוע היתה אמנם עבודה רבה, אך כעת בתחילת השבוע קצב העבודה ירד, העניינים נרגעו, הלחץ פחת או במילים אחרות, אין נפש חיה בכל הקניון הזה. כלומר יש כמה נפשות אבל לא ממש חיות. יש את ולאדי השומר בכניסה, יש את סמדי מדוכן התכשיטים הזולים, את גילה מהסופגניות וג'אנגו מהמיץ גזר.

הזמן הפנוי ושותפות הגורל מפיחים בנו אופטימיות זהירה. אם הכורים בפרו יכלו, גם אנחנו נצליח להינצל מהחור הזה. אמנם תנאי הפתיחה שלנו גרועים יותר, המזון שלנו כולל רק לחם וגבינה, סופגניות ומיץ גזר, העולם אינו מתעניין בנו ובאופן כללי הסביבה כאן, עם כל החנויות הנדושות והנטושות הרבה יותר מדכאת. כיון שגם הכסף שלנו הולך ואזל אנחנו מחליטים לקיים בינינו סחר חליפין ללא כסף. בארטר בעברית. מיד מתברר למעלה מכל ספק שאני הדוכן הפופולרי ביותר בחבורה. גילה מציפה אותי בסופגניות בתמורה לקצת לחם עם גבינה וג'אנגו משקה אותי בליטרים של מיץ גזר. סמדי שופכת עלי קילוגרמים של תכשיטים זולים ולולאדי השומר אני מאפשר לבדוק אותי עם הסורק שלו על מנת שלא ירגיש שהוא מקבל מתנות. וכך אני מבלה את כל ימי השבוע בקבלת סופגניות, מיץ גזר, תכשיטים זולים (וכמובן בדיקות ביטחוניות) הכול חופשי-חופשי ללא הגבלה. לא פשוט לשרוד עד סוף השבוע בקניון הנטוש ולחיות על 25 סופגניות בממוצע ליום ושבעה ליטרים של מיץ הגזר. אך כמו שאומרים, עוד לא נולד הגזר שיעצור את הזמן.  סוף השבוע גם אם התמהמה בוא בא וביום חמישי אנחנו מבחינים בדמויות של בני אדם בכניסה לקניון. אנחנו מנופפים אליהם שיתקרבו אלינו. ילד בן 6 צועד עם אימו לעברי. הוא מתבונן בי ארוכות ולוחש לאימא שלו: "אימא, תראי איזו דלעת ענקית! כמו שראינו באמריקה בהאלווין". גילה מהסופגניות נחלצת לעזרי. "זה לא דלעת ילד, זה עובָד, יותר מידי סופגניות ומיץ גזר".