כמו אם אמיצה, החלטתי שנטוס רק שתינו לפונו... קרוב, מעניין, אחר אבל דומה, עדיין בפרו, יהיה מעולה....

כן, בהחלט חששתי, כ"כ הרבה שעות עם איה לבד.... סיכוי / סיכון סביר שנמשיך את משחקי המסעדה החוזרים והנשנים, בהם אסור לי לשנות, ולו במעט, את התסריט (בקצרה- היא מלצרית על עקבים, אני הלקוחה, צריכה לשאול על אוכל ללא גלוטן ולהזמין אוכל (בחלק הזה כן יש יד חופשית), בדרך חזרה, המלצרית חוזרת בהריון מתקדם ולי יש סדרת שאלות קבועה, ואז, עוד לפני הגעת השתייה, היא יולדת וממשיכה לעבוד), ואולי נשחק במשרד נסיעות או טיסות, או כל משרד אחר הדורש נעלי עקב....

ובכל זאת, ארזנו מזוודה, וספרנו ימים לאחור, והכי חשוב ארזנו גם בגד-ים ("אמא, אולי ב-מ-ק-ר-ה יש שם בריכה או ים?") ומקלדת מחשב למשחק...חוצמזה, כיאה לנוסעות לבד, לקחנו גם את תעודת הפרואנית שלה....גודל A3, שזה יותר גדול משמעותי מ A4 , והגענו לטרמינל לחלק החשוב של הנסיעה הזוגית שלנו... הארוחה לפני הטיסה...

לאחר טיסה של שעתיים, עם עצירת ביניים, נחתנו בחוליאקה, מרחק תיאורטי של שעה מפונו והמלון... א-ב-ל.... פה פרו!

הכביש הבינעירוני נסגר בשל מחאת המקומיים, והדרך צפויה לארוך שעה וחצי. אולי שעתיים וחצי. תלוי... תוך דקות מצאנו עצמנו על קומבי (מונית שירות) צפופה ומקומית והתחלנו לנסוע במדבר... כן, אני מודה. בהחלט דאגתי, משודדים, מפנצ'ר, מאנסים, מקור, מחום... ואיפה נחום לעזאזל כשצריך אותו...

אחרי שעתיים נסיעה במדבר,עם חלונות סגורים וללא מזגן, במקביל (דגש על מקביל) למכוניות ואוטובוסים נוספים , באופן נהיגה שלא ברור לי מהו הנתיב, אם יש כזה, או שכל נהג הוא יצירתי?!, אחרי כשעתיים התבקשנו לרדת מהרכב...

בשלב הזה כבר לא דאגתי. יותר נכון לומר חרדתי.... על איה ועל המצלמה החדשה שלי.... המתבדחים למנהם אמרו שצריך לשלם למקומיים על המעבר בדרך, אני החסרתי פעימה אבל נשמתי חמצן, לאחר שנפתחה הדלת, ואז הבנתי שרק ירדו רוב האנשים כדי להקל על המונית במעבר בבור עמוק...נשארתי עם איה ועם המצלמה שלי...

בסוף, במלון נרגעתי ונשמתי וניסיתי להתחיל לבלות ולהנות... ארוחת ערב נשית, אני עם כדורים נגד הגובה, איה עם כאבי בטן עם הגובה, ולמחרת יוצאים לטיול ב 06:30 (ובכל זאת, אחרי שנתיים פה, עוד חשבתי שנצא בזמן)... שיחקנו פעם אחת בשדה תעופה, התמוטטנו שתינו, ובכמעט שש שתינו קפה וחיכינו...

הטיול היה מקסים!!!!! שעות האור שהמליץ המורה לצילום, המקומיים ששרים בספרדית-אנגלית-צרפתית תמורת סול, הנופים המדהימים, איה שאוהבת לטייל ולצאת לטבע, והאיים הצפים.... חוויה מעניינת ומרתקת.

איה נהנתה לאורך כל השהות מהיכולת לבחור לבד, מסעדות, מקומות ישיבה, החלטות חשובות, ואני נהנתי לראותה מקבלת החלטות...

למחרת, תוכנן הטיול ל 15:00,  מותשות, לאחר משחק שכלל  את המקלדת ואת כל ניירת התיירים שניתנה לנו במהלך היום, נרדמה איה שלי מחייכת... ואני, תכננתי להתעורר מאוחר, ולנסות להכיר את מרכז העיר. בספונטיות. כמו נחום...

שוב, מצאתי עצמנו ב 06:30 כבר שותות קפה, אחרי שראינו טלויזיה, התרחצנו וסידרנו את התיקים.... הלכנו לכיכר המרכזית, ישבנו בשמש הנעימה, להכיר את הבוקר, את האנשים, התיירים, מצחצחי הנעליים ומוכרי המיצים, הוזמנו לחתונה מקומית (שכמובן כמובן לא פיספסנו)

נסענו לבית הקברות העתיק, שוב מזכרות, שוב תמונות, שוב מכירים אנשים חדשים, שוב אוכלות, ובערב, מסעדה עם תצוגת ריקודים ואיה אחת מאושרת... עד הטלפון... שקטע את אוירת המושלם... ליוקי נפלה שן! עכשיו הם בתיקו...

ואופס, תיכף נגמר... וככ רציתי לראות שוב את האיים, ולצלם....

הצלחתי לשכנע את איה (ולא היה קל) שנפליג שוב לאיים הצפים, והפעם גם היא תצלם (אני לא כזו נדיבה... רכשנו מצלמה חד פעמית) והגיעה ההסעה  (באיחור רגיל) ועלינו על הסירה ויצאנו לדרך.... ו.... נגמר הדלק... באגם טיטיקקה... אז הפלגנו / שטנו בעזרת הרוח והמצב רוח חזרה, קנינו דלק סידרנו את הסירה, ושוב הפלגנו תוך הסברים של המדריך "זה לא שלא היה דלק, דווקא הזמנו, אבל לא הביאו..." ושוב תמונות ושוב מזכרות ושוב...היה מדהים...

וזהו, ארוחת צהריים קלה, ומתחילים לחזור... הכביש פתוח, מגיעים מוקדם, טיסה מעולה, ולמטה, בשדה התעופה... ממתינים לנו שלושה עייפים, מיוזעים, מוכתמים ויפים. כל-כך יפים.... עם שן אחת פחות...

כיף, כיף לטייל, אבל כבר הרבה זמן שאני חושבת...

אין סנדוויץ' טעים כמו הסנדוויץ' של היציאה לטיול, ואין קפה טעים יותר, מהקפה של הבית... כשחוזרים מהטיול....