לומדים רק כשקורה אסון "המוח היהודי" כנראה לא מסוגל לקחת בחשבון דברים שטרם קרו. תראו לנו שמישהו באמת יכול למות מזה, ואז אולי נקשיב אורן עילם פורסם: 03.12.10,
זוהי כותרת המאמר בווינט שפורסם היום. הנה המאמר המלא, שבו מתפייט לו הכתב בצדקנות רטורית מרהיבה, שכאילו לא נכתבה אלא כדי לספק עבורו תחושת עליונות חמימה מתוקף אותו ה"אמרתי לכם" הגליציינרי, מבלי אפילו טרח להיות זה שאכן התריע לפני פרוץ האסון ...: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3993560,00.html
אז יש לי כמה מילים לענות לו על כך שלום לך, אורן עילם אנחנו לא מכירים, ולמרות זאת עצבנת אותי כל כך קל לומר "בישראל לומדים רק כשקורה אסון". זה קל, כי זה נכון לגמרי . אלא, שלמרות התוצאות הטרגיות, זו עדיין ההתנהלות המובנת, ואפילו הגיונית, לא רק בישראל כמדינה, אלא בהתנהלות של כל פרט, וגם באופן ההנהלות של מדינות אחרות. הטעות הלוגית עם המשפט הזה, מהווה, באופן פארדוקסלי, גם את ההסבר לכך.
והבדיחה הזו מסבירה אותה בקלות: אדם מתפרץ על חברו בזעם: לא גילית לי, שהרכב שמכרת לי הוא אוטו אחרי תאונה! המוכר עונה לו בשלווה: היית מעדיף יותר, שאמכור לך רכב לפני תאונה? כל רכב, גם כזה שעבר תאונה, הוא רכב לפני תאונה, בפוטנציה. הרבה מאד אסונות אפשריים אורבים לנו בכל פינה. אלא ששמיכת התקציב, של משק בית אחד, כמו של מדינה, תמיד קצרה מדי. אני מרשה לעצמי לנחש, שגם לך, אורן עילם, אין ביטוח מקיף , נגיד, כנגד שריפות ורעידות אדמה . וגם אם יש לך, האם אתה נבדק בקביעות כנגד כל תחלואה קטלנית אפשרית? האם אתה בודק בכל יום ויום את מצב הבלמים ברכב שלך? האם הממ"ד בביתך מצוייד ובדוק? האם המקלט לא משמש כמחסן? הזמנת מקלט אטומי, לאחרונה? אתה בודק כל אדם לבוש במעיל לפני שאתה עולה על אוטובוס? לומד את מסלולי הטיסה ומזג האוויר לפני שאתה עולה על טיסה? כל אלו הם בגדר פעילויות הגיוניות למניעת אסונות בעלי סיכוי סביר להתממש. אלא שאף אדם לא יכול לנהל חיים נורמליים כשכל משאביו מוקצעים להישמרות מפני כל תרחיש אפשרי ההתנהלות שלנו היא תמיד בבחינת פשרה בין ה"חיים" , לביו התגוננות מפני אסונות המאיימים עליהם. טבעי, שהאסונות שאנחנו בוחרים להקצות עבורם משאבים הם אלו שהם גם בעלי הסבירות הגבוהה יותר, ומבין כל אלו – האסונות ה"פופולאריים" ביותר. כשזוג חברים מתגרש – זה אות לבדק בית בזוגיות שלנו. כשמישהו קרוב עובר טראומה רפואית, אנחנו הולכים להיבדק כדי לשלול את קינונה של אותה מחלה, שהפכה "פופולארית", לרגע הצרות הפחות פופולאריות, אלו שעדיין לא הבליטו את עצמן לנגד עינינו, ממתינות תמיד בשקט, כמו פולניה בחושך, כשהחשש מפניהם מודחק. ובצדק. אנחנו מכנים את אלו שלא נוהגים כך : "היפוכונדרים", או "חרדתיים" מאותה סיבה בדיוק, במדינה דמוקרטית קשה להעביר תקציבים למניעת אסונות שעדיין לא הזדקרו לעיני הציבור, גם כאשר אנשי המקצוע מתריעים. זה תפקידם. כל מומחה בתחומו – תפקידו להזהיר מפני תרחישים קשים. ודווקא כאשר שכל אחד מהם עושה את עבודתו נאמנה, על תקציב המדינה המוגבל מוטל עומס שדורש קבלת החלטות קשות – שנועדו לבחור, שרירותית לעתים, היכן אין ברירה אלא להתפשר. לפעמים יש צורך לוותר על החלטה חשובה מאחר שהיא חסרת סיכוי לשכנע את הציבור שהיא אכן נחוצה. הציבור, באופן מוצדק למדי, מתקשה לעתים להבין מדוע מקצים משאבים ל"כיבוי שריפה" שטרם התרחשה, כשישנם כל כך הרבה עניינים שכבר בוערים, הממתינים לנתח מהתקציב לאחר האסון שקרה אתמול, דליקות אכן הפכו ל"אסון פופולארי" – כזה, שקל לגרום לציבור להבין, מדוע חשוב להשקיע תקציבים למניעתו . עד אתמול , דינה של דליקה היתה כדין תרחישים קשים אחרים: מלחמה, רעידות אדמה, מגיפות , בצורת, ושאר מריעין בישין , הנלחמים על פיסתם משמיכת התקציב. אז כן. אנחנו תמיד "לומדים" רק כשקורה אסון. מהיום יהיה קל יותר, ציבורית, להפנות תקציבים למכבי האש. כך היה גם בארה"ב , לאחר אסון לואיזיאנה, או לאחר ה-11 בספטמבר. עד נפילת התאומים, קשה להאמין שהציבור האמריקאי היה נותן את ידו לנהלי אבטחה מחמירים , וגזעניים. גם שם "לומדים רק אחרי אסון" כולנו כך, גם אתה. זה פחות גרוע בעיני מאשר הכותרת הזו: "עיתונאים מזנקים לכותרות רק כשקורה אסון" . בוא נוראה אותך מקדיש מאמץ, לא לפרוץ לתוך דלת שממילא נפתחה כבר. בוא נראה אותך לוחם למען תקציבים לאסון שעוד לא קרה, ולכן עדיין לא "פופולארי".
למה שלא תתריע הפעם כנגד רכב שעדיין לא עבר תאונה?
תחנומי הכנים למשפחות הנספים, איחולי החלמה מהירה ושלמה לפצועים, לאהובה תומר האמיצה, ולכל המפונים -חזרה מהירה לביתכם |