
ההר הזה, ההר הירוק, הוא ריחה של אדמה אותה אדמה שהביאה אותי לחיפה. אני מביטה בתמונות של ההר השרוף, ריח של עשן, קולם של מסוקי הכיבוי בדרכם, אני (כמעט) יכולה לשמוע את זעקתם של העצים את בכיים של בעלי החיים. מחלון ביתי אני יכולה לראות את הצהוב-הכתום של האש המאכלת-מעכלת את האפור שחור של ענן שמתרחק ומתקרב על גבה של הרוח. והכאב, הכאב האנושי, אינו נתפס. |
דנהגרושקו
בתגובה על אמנות מופשטת, מבוא
בןאור0
בתגובה על ראובן רובין
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זה סוג של פצע,
שאולי פעם יסגר,
אבל צלקת לעד תשאר
אכן,
יהה זכרם של הנספים ברוך
יש משהו חיפאי בכולנו,
אבל הכי באותו ילד בן 16
יהי זכרו ברוך
כל כך נכון.
כל כך מכאיב.
זה האזור של ילדותי, נערותי ובחרותי.
הלוואי שיכולתי להסכים איתך,
אבל אנחנו לא מתלכדים,
אפילו עכשיו, בטרום שלב,
כשיש עוד מתים שלא מזוהים
רודפי השררה והשלטון... כבר רבים
אכן, המילים נשמעות פתאום חלולות