מוזר לי כל מה שקורה פה...

אני כן בן אדם שאכפת לו, אבל אני לא אדם שבוכה כשרואה אנשים שנהרגים בטלוויזיה..

הפכתי למחוסנת אחרי כל סיפורי האימה של אבא..

אבל עכשיו, פתאום משהו שונה.

אני מרגישה את הבטן מתהפכת, כבר לא חשוב לי אם אלו היו ערבים, אסירים או שוטרים,

פתאום אני מבינה יותר שאלו היו אנשים.

הבטן מתהפכת ואני מרגישה שכל הגוף רועד, מרגישה צורך נועז להיות שם, לעזור,

ובו בזמן, מרגישה פחד נוראי, מה עלול לקרות, איך האסון הזה ייגמר?

"אנשים נשרפים בעודם בחיים"...

משפט שאני רגילה לומר בימי זיכרון לשואה...

ובנוסף, שמעתי ברדיו שמרכזים את כל התושבים שפונו בתחנות ריכוז... אסוציאציות לא מתאימות...

אז אולי בגלל זה אני מרגישה את הכל באלפי מונים חזק יותר..

או שאולי רק בגלל שהתבגרתי, למדתי קצת יותר מה זה לאבד אדם אהוב.

איך שהוא, הצבא, במקום להפוך אותי לקרה יותר, הפך אותי לרגישה יותר, פגיעה.

כשחושבים על זה, זה טוב להיות חסר רגשות,

שתהיה לי את האופציה לצאת עכשיו, לבלות, ולא להישאר בבית, ולחכות שיקפיצו אותי...

אני רוצה שיקפיצו אותי, אני רוצה לעשות משהו למען המדינה, למען האנשים שם... אני פשוט לא יודעת מה...

יום שחור נפל על ישראל ועל העולם כולו.

מי ייתן ויום זה ייגמר כבר, והירוק יחזור לאט לפרוח...

אלוהים שבשמיים, עם כניסת השבת הזו, אנא, תרגיע את הרוחות, תוריד עלינו ממטרי גשם ותפסיק את האש הזו.

זה הזמן, נס חנוכה לו אנחנו מחכים כל כך.... 

משתתפת בצער המשפחות שאיבדו, ומחזקת את ידם של המשפחות שפונו ונפגעו.