לא חשבתי שזה יקרה, לא האמנתי שזה יקרה.

אבל החל מהשבוע אני שייכת רשמית לחבורה המכובדה, אליטיסיטית משהו, של שותי היין...

עד היום התפתיתי פה ושם לטעימות יין, מצאתי עצמי קונה יין לארוחות ואפילו אוכלת דברים שונים שבושלו/הושרו/תובלו ביין, אבל אף פעם לא באמת טעמתי יין, אף פעם לא נתתי לו צ'אנס אמיתי.

מאז שיצא הסרט (המופלא) "דרכים צדדיות" ב - 2005 נשבעתי לעצמי שיום אחד גם אני אעשה את זה, גם אני אסע למסלול יין ארוך עם החברה הכי טובה שלי, נשבעתי שגם אני אוכל לשתות יין בלי לעשות פרצופים, בלי להתעוות מה"שורף" שזה עושה לי בבטן, נשבעתי שגם אני מתישהו אחזיק את כוס היין בארשת מכובדה, אעטה על פניי סבר פנים מבין, אגלגל את הכוס על השולחן, אתן למשקה האדמדם להתפצפץ בין לחיי ואז אאפשר ליין להחליק לאט לאט לתוכי.

עוד לא היה לי האומץ. או יותר נכון, עוד לא הזדמנה לי החֶברה הנכונה לאיבוד בתוליי היין שלי.

והשבוע עשיתי את זה.

עם העידוד הנכון והדחיפה הנכונה (והאמת תחת סחיטות באיומים...) מצאתי עצמי השבוע מתפייטת על כוס וחצי של יין אדום (לא זוכרת את היקב בו הוא נולד).

מצאתי עצמי דווקא נהנית מה"שורף" שהוא עשה לי בבטן. איפשרתי לו לדגדג לי את הגרון, נתתי לו להסמיק לי את הלחיים ובעיקר איפשרתי לו לאפשר לי להסיר קצת הגנות, להוריד את הווליום של הפחד, איפשרתי לו לאפשר לי להיות משוחררת, פתוחה, קצת פחות שולטת (לאבד קצת שליטה בפעם הראשונה...בגיל 31...זה לא כ"כ נורא כמו שחשבתי שזה יהיה), איפשרתי לו לאפשר לי לשבת עם הפתיַין ולהיות כל כולי אני, חלקה כמו לוח לבן, כמו ביום היוולדי.

לא מפחיד כמו שחשבתי שיהיה, אפילו די נחמד. אני חושבת שאני אעשה את זה לעיתים יותר קרובות. כשהחֶברה תהיה לי שוב נכונה.

ומה שהכי חשוב הוא, שהוא איפשר לי ל"החזיר חובות" (3 נקודות לפחות, והמבין היחיד יבין...)