אנחנו עדין בעין הסערה, עדין משתוללת האש. הרבה כאב וצער, ודברים שקשה לנפש להכיל.

ומתוך כל המלל, כל הדברים הנאמרים על ידי גורמים מגורמים שונים, בחרתי להביא כאן כמה נקודות שאני מרגישה את עוצמת הזעקה שבהן. דברים קטנים אך רבי משמעות, שאם נדע לתת עליהם את הדעת דברים יכולים להיות אחרת.

בגלל שכל כך חשוב לי שאנשים יקראו את הדברים האלו, השתדלתי להמנע מנטיתי המגונה להאריך בדברים. זה המינימום שהצלחתי להגיע אליו...

1. הנדסת בטיחות אש - יש מקצוע כזה. היום בבוקר התקיים ראיון עם פרופ' מהטכניון שזהו תחום עיסוקו. תחום מדעי שלם שייעודו התחום המניעתי. התקן בבניית מבנים ושכונות מחייב תכנון של מהנדס בתחום זה. בפועל רבים מקבלים ייעוץ מאת שירותי הכיבוי. שירותי הכיבוי מומחים בכיבוי האש לאחר שכבר פרצה, ולא בתכנון הנדסי מסוג כזה.  אבל מי מקפיד בקטנות...  כך למשל מסתבר שמסדרונות בטיחות בבניינים לא תמיד בטיחותיים בפועל.

2.  הכתובת על הקיר - קבלו את אחד מתחומי ההתמחות אצלנו. לדוגמא, המים בארצנו נגמרים, המדינה מתייבשת. יודעים את זה כבר המון שנים, רעיונות להתמודד עם זה יש בשפע, אבל עד שלא יגיע הרגע שלא יהיו פה מים לא יטפלו בעניין.  שרותי כיבוי האש צועקים כבר שנים שיש בעיה עם הציוד. שכשיגיע הרגע - יעמדו מול שוקת שבורה. בספטמבר 2009 נקטו הכבאים בעיצומים - לא בכדי להעלות את שכרם האישי, אלא בכדי לשנות את עניין התקנים והציוד! דיברו על כך שקיימת הפקרות. בדיון בכנסת נכחו מתי מעט של חברים. לא נושא זוהר, לא מעניין, לא מעורבים סלבס - למה לבוא...

3. לפני שנים שמעתי הרצאה של מנהל מחלקה בבית חולים איכילוב. הוא סיפר שיש מוקדי מועדות ידועים, שנדרשת השקעה כספית בכדי לתקנם/למגרם. בהרצאתו דיווח על כך שעל פי רב לא מתקנים שום דבר עד שלא קורה אסון ואנשים משלמים בנפשם. צחוק הגורל הוא שדווקא אז ההוצאות גדולות הרבה יותר. בנוסף על התיקון נאלצת המדינה להתמודד עם הוצאות כספיות נוספות לפעמים גדולות ממדים (אבדן מאות ימי עבודה של הפצועים, פיצויים לנפגעים ולמשפחות, פגיעות ברכוש). אבל ככה זה בתרבות שלנו - אפשר לדבר לקירות, רק כשקורה משהו ממש ממש חמור יזיזו את עצמם האדונים למעלה בכדי לטפל. אופס, ירד האסימון, באמת כדאי לטפל...

4. אחרון חביב: שמעתי אתמול את המילים האלו, שכל כך הזדהיתי עימן. אם אני לא טועה, נאמרו על ידי רון כיתרי, מנהל בית הספר הריאלי, אותו תיכון בו למד אלעד ריבן. "אנחנו חברה שמחנכת למעשי גבורה. בצד זה מוטב היה לחנך גם לעשיית הדברים כפי שצריך. לעשות את הדברים הפשוטים נכון, כראוי".  זה מתחבר לשלוש הסעיפים הראשונים שהבאתי כאן. הזלזול שלנו בתקנות, בהוראות, בכללים, בנהלים ידוע (דומגא אחת קטנה? טוב: הכנסו לחדר המתנה במכון אולטרסאונד. על כל קיר שלט באותיות מאירות עיניים המבקש לא לדבר בסלולרי עקב חשש לשיבוש מכשירים. ומה תמצאו: כולם יושבים ומנהלים שיחות בסלולרי בנחת).

קצת פחות זלזול שלנו האזרחים ושל היושבים למעלה הקובעים סדרי עדיפיות, והדברים היו נראים פה לגמרי אחרת. וזה בלי להוציא כספים, רק תשומת לב, מודעות,  אכפתיות, שנוי הגישה. והלוואי שנצליח לעשותו.

ובנימה אחרת לגמרי - אני רוצה להקדיש פה כמה מילים לאלעד ריבן בן ה - 16, תלמיד תיכון שהתנדב לשרותי הכבאות. הוא יצא עם צוות לנסות לחלץ את הסוהרים שנלכדו באוטובוס, ונספה גם הוא במלכודת האש הזו. יומיים היה נעדר ורק הלילה זוהתה גופתו. אלעד נמנה על מיטב הנוער שלנו, צעירים שבאמת אכפת להם, צעירים שנותנים מעצמם. בדרך כלל הם עושים זאת לא רק במקום אחד, ואופיים בא לידי ביטוי במקומות ורבדים נוספים. כאן קישור לכתבה שהתפרסמה היום ב ynet אודותיו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3994002,00.html   יהי זכרו ברוך.