האיש עמד והביט בהר האדום-זהוב למולו, ופניו חתומות. לבוש היה סרבל אפור חסין אש, וקסדה צהובה שהורמה מעט כדי שיוכל לראות ללא משקפי המגן. היה לילה, אך הוא ראה היטב .לשונות אור זרחו באפלה והאירו אותה באור בהיר כמו צהריים. האיש בהה בהן ללא זיע.

עשן סמיך התמזג באופק עם הלילה, מתפתל ורוטט, נע בזריזות לכל עבר, ומכיש את הלילה במהירות של נחש. מכיש, וממשיך לכיוון אחר. מחפש טרף חדש. האיש התבונן נכחו, אל בין הבתים החרוכים, שריח של מוות עלה מהם, כמו חיפש בית אחד, מסוים, ולא מצא.

ההר בער.  מדורות, מדורות אדמוניות קופצניות פיזזו לאורכו ולרוחבו בדיוק כמו בל"ג בעומר, חג המדורות. רק שהיום בכלל חנוכה, וארבעה נרות דולקים בחנוכייה לא יכולים להפיץ כל כך הרבה אור. האיש הביט באור, וכתפיו שחוחות. הוא לא הראה כל סימן שריח החריכה העז הגיע לאפו.

אי שם מולו בתוך השחור הזורח, היה בית אחד שנשרף כליל. הוא היה שם לפני שעתיים, לכן ידע זאת.

הם הגיעו לשם באיחור רב, כי רכב ההצלה שלהם היה בן 18 שנה, ונסע באיטיות של צב. לא היה הרבה מה לעשות כשהגיעו. מגפיהם בוססו ברמץ הלוהט, שפילטר של מזגן נמס בו לאטו, כמעט עד תום."אבירם!", הם האיצו בו. "זוז!".הוא מיאן. הם דחפו אותו בכוח אל הכבאית, שנסעה משם בלי להביט לאחור. אם היה פעם נס חנוכה זה היה לפני שנים רבות. לא היום.

אחר כך הפך לרובוט. "תן, תן עוד אורך צינור!", קרא לעבר חברו, שגלגל את הזרנוק, כשהוא עצמו מטפס במדרון על אבנים לוהטות, גצים עפים על ראשו, והוא מתיז את המים ומרגיש כמו גוליבר בארץ הענקים, גמד קטן מול אש שרק גדלה והולכת, גדלה ותופחת. ושואגת. אוזניו צללו מהרעם האדיר. כמה מוזר, שהרעם המתגלגל של האש המהירה כברק, זהה לשאון של שיטפון. הוא זכר שיטפון כזה, כשנסע לתאילנד כמתנדב במשלחת ישראלית לעזרה באסון הצונאמי לפני שנתיים. שם הכיר אותה, את אורנית, קיבוצניקית מבית אורן, שטיילה שם ונקלעה לצונאמי. הם התאהבו ממבט ראשון. לשניהם היה ברור, שזה לא עוד רומן של קיץ, אלא משהו הרבה יותר רציני.

גופו נע כבובה ממוכנת, מרים, מושך, סוחב, הולם באש. כל אותו הזמן היה מוחו זועק שאלות נוקבות, שאלות שאין עליהן מענה. האם הייתה בבית עם פרוץ השרפה? ואולי הייתה על האוטובוס עם צוערי שירות בתי הסוהר, אוטובוס שממנו נותרו 39 גוויות? היה הייתה מאוד גאה בחניכים שלה, והם העריצו אותה."אין עליה, על הקצינה  שלנו. פשוט אש להבה!", שיבחו אותה. אש להבה....המילים נזעקו במוחו כשכיוון את הזרנוק לעבר ההר הבוער.

לצדו הסתובבו כל הזמן צלמים שצילמו כאחוזי קדחת את הלהבות. "תראה איזה פריים מדהים שם! העצים הם ממש אנדרטה לבית החרוך!", קראו בהתפעלות. הוא חש קבס. "הסתלקו מכאן, טפילים!", צעק לעברם בחמת זעם. מי נתן להם רשות לחיות, כשהיא...כשהיא ...אולי גוויה כעת...

האיש עמד והביט בהר הבוער ופניו חתומות. על גב הסרבל שלו היה תפור שמו באותיות של קידוש לבנה, מעל המילים הצהובות – "כיבוי והצלה". הוא עזר בפינוי מאות אנשים למקום מבטחים, אך היא לא הייתה ביניהם.הוא המשיך להביט בהר, מבטו מזוגג.  

"הלם אש", קבע הרופא שהעיר אותו באמבולנס. "גם לבעלי חיים זה קורה. האש מהפנטת אותם כשהם מסתכלים עליה". הוא פקח את עיניו. אורנית חייכה אליו, ידה על מצחו קרירה ונעימה. "איך ניצלת?", לחש, לא מאמין. "צלם אחד בשם רוני הציל אותי בג'יפ שלו." ,הייתה התשובה.

*    הסיפור הוא הצדעה למצילי הנפשות בשרפה הגדולה בכרמל.

*    כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)