כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: פלונטר

    2 תגובות   יום ראשון, 5/12/10, 09:09

    פעם אחת, לפני שנים רבות, חי אדם בשם וולט. וולט מאוד אהב לצייר והתעניין בקולנוע. לכן, החליט לשלב את שתי אהבותיו וליצור סרטים מצויירים. הוא ברא יצורים שונים ומשונים, כמו עכבר לבוש מכנסיים וחברו שלא ברור אם הוא כלב או יצור דמוי אדם. ההצלחה הייתה גדולה ווולט הפך לאדם עשיר ומפורסם. יום אחד, החליט וולט להפיק סרט אנימציה חדש. לא עוד סרטון של כמה דקות, אלא סרט באורך מלא, עם שירים ודרמות והרבה דמויות. הוא בחר לבסס את הסרט על האגדה המפורסמת של שלגיה ושבעת הגמדים והסרט היה להצלחה קופתית ולאבן דרך בדברי ימי הקולנוע. "נפלא" חשב לעצמו וולט, "כעת שברור שאנשים מעוניינים לראות סרטי אנימציה ארוכים, אוכל להפנות את משאבי לתחזוק אולפן שימשיך להפיק סרטים שכאלה גם שנים אחרי מותי".

    וכך היה, וולט קרא לאולפן "וולט דיסני" על שמו ותחת מותג זה, נוצרו 49 סרטי קולנוע, חלקם מצליחים יותר, חלקם פחות, אבל כולם חלק מאותו קסם.

     

    הסיפור עליו הוחלט לבסס, באופן מאוד חופשי, את סרט האנימציה החמישים של דיסני, הוא "רפונזל" (או "פעמונית" בחלק מהתרגומים לעברית). כמו שלגיה, גם סיפור זה לקוח מקובץ אגדות האחים גרים ועבר גלגולים שונים עד לגרסה המוצגת על המסך. מתוך חשש שחלק מהקהל ירתע מסרט נסיכות, הוחלט לטשטש את הקשר לאגדה ולקרוא לסרט "Tangled", או "פלונטר" בעברית. זוהי חזרה לשורשים עבור דיסני מבחינת מיקום הסיפור בארץ אגדות מיוערת, בעלת אופי של אירופה בימי הביניים (מה שעושה את אזכורו של מוצארט באחד השירים למבלבל מעט) ועיסוק בנסיכות ומכשפות. השוני הגדול הוא באנימציה התלת-מימדית, עדיין דבר חדש יחסית ובבדיחות הפיזיות הרבות שלא היו קיימות בסרטי דיסני הראשונים.

    לפני זמן רב, אם כי לא ברור עד כמה רב, נפל רסיס מהשמש לכדור הארץ. בניגוד לציפיות האסטרונומים בני זמננו, הדבר לא הוביל לאסון אקולוגי והכחדה בקנה מידה גלובלי. במקום, נוצר פרח קסום המשיב חיים כאשר שרים לו שיר מסוים. אישה מתבודדת בשם אמא גותל מוצאת את הפרח ומשתמשת בו בכדי להפוך את תהליך הזקנה ולהישאר צעירה לנצח. המלך שומע על אותו פרח ושולח אנשים שיביאוהו לארמון בכדי שירפא את המלכה ההרה והגוססת. אמא גותל חודרת לארמון, אך הפרח כבר לא היה. מתברר שכוחו של הפרח עבר לשיערה של הנסיכה העוללה רפונזל, אשר שכנה בבטן אמא בזמן הריפוי. למרבה הסיבוך, ברגע שקווצת שיער נחתכת, השיער מאבד את קסמו. בלית ברירה, חוטפת אמא גותל את רפונזל ומגדלת אותה כבתה. היא משכנת את הנסיכה במגדל בלב היער, ללא כניסה ויציאה, כאשר הדרך היחידה ממנו לעולם שבחוץ היא לטפס על שיערה של רפונזל, שהתארך עד מאוד. בינתיים, בתקווה לשובה של הנסיכה, נוהגים המלך והמלכה להפריח אלפי פנסים מרחפים לאוויר ביום הולדתה, כנראה כי משלחת חיפוש היא עסק יקר מדי.

    שמונה עשרה שנים חלפו ורפונזל גדלה להיות נערה יפה. היא יודעת שכמדי שנה, תוכל לראות מהחלון היחיד במגדל בו את הפנסים המרחפים במרחק. בשבילה, אמא גותל היא אכן אמא ויש להישמע לאזהרותיה שלא לצאת את המגדל, כי העולם אכזר ומסוכן ואמא יודעת מה הכי טוב. לגמרי במקרה, מגיע למגדל גנב נמלט בשם פלין ריידר והמפגש איתו נותן לרפונזל רעיון כיצד לראות את האורות מקרוב ולחזור למגדל לפני שאמא גותל תדע שעזבה.

    מפתיע לגלות שדווקא הסרט אותו דיסני מפרסמים בגאון כסרטם החמישים, הוא זניח יחסית ואפילו לא מתקרב לקלאסיקות הגדולות של החברה. "פלונטר" הוא סרט חביב שרוב הזמן, לוקח את עצמו בחוסר הרצינות הראוי לעלילה המופרכת, אולם נופל לא פעם למלכודות קיטש ולמלודרמתיות. בתור סרט שהנשק היעיל ביותר בו הוא מחבת, יש כאן הרבה יותר רגעים כבדי ראש מהצפוי. במהלך העשור האחרון, דיסני נטו יותר ויותר לכיוון הקומדיה, עם סרטים מאוד משעשעים כמו "הקיסר נפל על הראש", "לילו וסטיץ' " ו"פגוש את הרובינסונים". דווקא פלונטר, שהטריילר גרם לו להראות קליל במיוחד, מכיל כמה מהרגעים היותר אפלים שדיסני הפיקו מאז "הגיבן מנוטרדם". מנגד, הוא גם סרט שעוסק ברומנטיקה, חופש בחירה, נאמנות והצבת גבולות אל מול פיתוי וכח. הרבה נושאים לסרט עם עלילה לא מורכבת במיוחד.

    האכזבה שלי מפלונטר היא לא ממש מהסרט עצמו. הוא לא גרוע, אבל גם לא יותר מחמוד. הבעיה היא שפלונטר נראה כמו אחד מאותם חיקויים שנעשו לסרטי דיסני בסוף שנות ה-90 ולא עמדו בסטנדרטים שהציב המקור. פלונטר דומה לסרטים כמו "אנסטסיה" ו"החרב הקסומה" שאמנם נראים לא רע, אבל ניכר שההשקעה בהם היא יותר בהעתקת הנוסחה של דיסני ופחות ביצירת משהו מקורי. "אנסטסיה" הוא במיוחד דוגמה לסרט די טוב שהולך לפעמים לאיבוד כי הוא מנסה בכח לפנות לקהל של סרטי דיסני. פלונטר הוא באמת סרט דיסני, אבל התחושה היא כאילו נכתב בלי יותר מדי נסיון ללכת לכיוונים חדשים או לפחות לא קלישאתיים. אפילו הוסיפו סיידקיק חייתי מיותר בדמות זיקית בשם פסקל, שהוא חברה היחיד של רפונזל ואין לו שום חשיבות עלילתית. הוא שם רק כי צריכים איזו חיה שתלווה את הדמות הראשית. תחושת המחזור קיימת במיוחד בשירים שאגב, תפסו אותי לא מוכן, כי שכחתי שהייתה פעם תפיסה לפיה כל סרט אנימציה צריך להיות מוזיקלי. יש בסרט מספר שירים שרק שניים מתוכם באמת נשארים בזכרון. האחרים נשכחים פחות או יותר עם סיומם, מאחר ואינם קליטים או משתלבים היטב בעלילה. זה מפתיע בהתחשב בכך שכולם הולחנו בידי אלן מנקן, זוכה ארבעה פרסי אוסקר על סרטים של דיסני ומחבר השירים ל"חנות קטנה ומטריפה" ו"מכושפת". רק השירים "Mother Knows Best" ו-"I Got a Dream" באמת שייכים לסרט, בעוד השאר פשוט מתנפלים על המסך ללא אזהרה וללא הקדמה ראויה.

    על הצד החיובי, פלונטר מצטיין בשימוש בטכניקת התלת-מימד. הבמאים והאנימטורים לקחו בחשבון את יתרונות הטכנולוגיה ויצרו סצנות מלאות עומק ונופים מציאותיים. חפצים מסוימים הנראים יוצאים מהמסך, עושים זאת בצורה חלקה ובהתאם לאווירה ולא בגסות כפי שקורה ברוב סרטי התלת-מימד. נוסף על כך, השחקנים המדבבים עושים עבודה טובים ונותנים לדמויות הרבה אופי ורגשות. זכארי לוי ("צ'אק") ומנדי מור מגלמים את פלין ורפונזל בהצלחה ומסייעים לדמויות לקבל חיים משלהם. דונה מרפי, המדבבת את אמא גותל, נשמעת כמו סוזן סרנדון, מה שאיכשהו ממש מתאים לדמות. הדמויות העגולות ביותר, באופן חריג, הן דווקא הדמויות המשניות. מקסימוס, סוס שומר חוק שמנסה לאתר את פלין, הוא כנראה הדמות המוצלחת והכי מעוררת אהדה בסרט, למרות שאינו מדבר מילה באנגלית (טוב, העלילה מנסה להיות מציאותית). גם דמויות שמופיעות לפרקי זמן קצרים יותר, כמו התאומים השותפים לפשע של פלין, חבורה של בריונים, או חיילי המשמר המלכותי, לא סתם נזרקות ככלי עלילתי, אלא מבטאות מגוון רגשות בזמן המסך המועט שלהן.

    למרות שהסרט מתמקד בפלין ורפונזל, הסיפור שלהם לא מעניין במיוחד. אמא גותל היא דמות הרבה יותר מורכבת משניהם יחדיו, אך כפי שהיא אומרת בעצמה יותר מפעם אחת, היא צריכה להיות הרעה בסיפור. יש משהו מלאכותי באופן בו היא מטופלת, כאילו היא דמות אנוכית ומרושעת לחלוטין, אבל כבר מתחילת הסרט ברור שיש לה הרבה מאוד לבטים ורגשות מעורבים בכל הנוגע לשמירה על רפונזל והרחקתה מהעולם. נכון שהגישה של אמא גותל לחינוך הייתה גורמת לסופר נני לפנות לשירותי הרווחה, אבל רואים שהיא אוהבת את רפונזל הרבה יותר מאשר רפונזל מחזירה לה אהבה. זה מציק, מכיוון שקשה להיות בעד דמות שמביעה פחות רגש ודאגה מדמות המתוייגת כרעה.

    מבין חמישים הסרטים שדיסני הוציאו עד היום, רפונזל לא נמצא בעשיריה העליונה. הוא גם לא בתחתית רשימת האיכות. הוא נמצא איפשהו באמצע, בנקודה בה הסרט מבדר ומרשים מבחינה חזותית, אבל לא הושקע בו מספיק מאמץ בכדי שיותיר חותם. הוא לא מרגש או מותח במיוחד וחלק מהשירים בו טפלים לחלוטין. מצד שני, כל עוד הוא נמשך, אפשר בהחלט להנות ממנו כשלא בא לשבור את הראש או את הלב על סרט כבד מדי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/12/10 09:41:
      אמא גותל היתה אדירה. אבל אל תבלבל בין אהבה לבין חנק... הנה עוד אמא שלא משחררת, חרדתית, חונקת..כמו הרבה אימהות בנות זמנינו שיכולות להפוך ילד למרדן מטורף שילך הכי רחוק בחייו, או לחלש נטול אופי וחולה נפש מסוגר בביתו. הראשון הוא הבריא.. לדעתי אחלה סרט. נהנתי מאד
        8/12/10 03:49:
      גותל ופרולו היו יכולים להיות אחלה זוג :P

      אבל בשיא הרצינות חשבתי שהיא היתה רעה נהדרת, הטובה ביותר של דיסני מזה שנים.

      ואני דווקא מאשים בזה את פיקסאר.
      דיסני מנסים יותר מדי להתחקות אחריהם ואחד הדברים שפיקסאר דווקא לא טובים בו... זה נבלים.
      אף אחד מנבלי פיקסאר לא זכור לי.
      ואלו שכן לא היו בכלל נבלים אמיתיים בסרטים (כמו זורק, למשל).

      אחת המומחיות של דיסני היא בנבלים הזכירים שלהם. היום כל הנבלים בסרטי האנימציה הם בדיחות, אבל פעם דיסני לא פחדו לעשות נבלים מאיימים בעלי חוש הומור עצמי מעוות (אורסולה, ג'אפר, מליפיסנט, סקאר, קואלה דה ויל, ועוד ועוד). אמא גותל היא הראשונה שלהם מזה שנים שחוזרת על הנוסחה.

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין