בתקופה האחרונה אנו עדים להצלחות יוצאות דופן של להיטי ענק המבוצעים ע"י גדולי הזמרים בארץ. מדובר בשירים קיצביים לרוב, עם לחן קליט ומדבק שלא מותיר כמעט אף אוזן אדישה. את כולם אגב, אתם יכולים לשמוע באתר חריף. הנוהל כבר ידוע, הזמר משחרר ידיעה לעיתונות ומעדכן על הלהיט החדש שעומד לצאת בקרוב. מערך שלם של יחסי ציבור, דוברות ושיווק טורחים לעדכן את קהל מעריציו בפייסבוק ולצייץ בטוויטר על הלהיט המשובח, פרי עיטו של אותו הזמר. הלהיט מתנגן בתחנות הרדיו וצובר מיליוני צפיות ביוטיוב.
מה שלרוב אנחנו לא יודעים (וזה גם פחות מעניין אותנו) הוא מי האנשים שעומדים מאחורי השירים שאנחנו כה אוהבים. מי שאחראים על המילים, הלחן והעיבוד מקבלים פחות תשומת לב (שלא בצדק) ומי שקוטף לרוב את הפרגון והאהבה מהקהל הוא הזמר עצמו.
בתקופה האחרונה השתרש לו מנהג חדש שהפך לנורמה מקובלת מאוד בז'אנר הים תיכוני – "השאלה" / "הלוואה" של לחן ידוע ממדינה אחרת והעברתו בצורה אלגנטית בנונשלנטיות לשיר ישראלי. הלחן יכול להיות בולגרי, יווני, תורכי, ערבי, צ'רקסי. אבל אף מילה על המלחין האנונימי האומלל שלא זוכה לקרדיט המינימאלי והכה מתבקש.
הם (האמנים) משתמשים ב"לוחמת גרילה" להגשמת מטרותיהם ורווחיהם ולא רואים אף אחד ממטר בדרך. אז מה אם לפני חמש שנים ישב לו בולגרי בביתו שבבולגריה ויצר מנגינה משובחת. אז מה אם הוא הלחין את אותה מנגינה ביזע ועמל רב. אז מה אם הוא יכול היה להרוויח על השימוש בלחן שלו עצמו אם רק היה יודע שמישהו משתמש בו. אז מה (!) אבל בישראל כמו בישראל אין כאן בכלל בעיה. המוח היהודי מבריק ביצירתיותו. לא? אז זהו שלא .
אגב, מי שהשכילה להשתמש בטריק הזה לראשונה בישראל הייתה דווקא משוררת מוערכת בשם נעמי שמר. כשהיא כתבה את "ירושלים של זהב" היא קיבלה את המוזה למנגינה משיר עם בסקי. אבל התעקשה לרשום את הלחן על שמה. מה שמדהים אותי יותר הוא עד כמה שמר לקחה את זה קשה באותה תקופה, כאשר האשימו אותה בגניבת הלחן. היא הכחישה בצורה גורפת והתביישה להודות שהלחן לא ממש שלה. רק לימים כאשר כבר הייתה על ערש דווי היא כתבה מכתב רשמי בו היא מתוודה על מקורו של הלחן וביקשה להעביר את זה הלאה.
היום, כידוע אין בושה ואין הכחשה. עשרות מלחינים ומעבדים ישראליים לוקחים לחנים ממדינות אחרות ומלבישים אותם על שיר ישראלי. אם פעם היינו מסתירים ומכחישים היום אנחנו לא דופקים חשבון אבל דופקים קופה מרשימה על אותו שיר שהפך ללהיט. אין פסול בעשיית שימוש בלחן אחר בלבד שייעשה בשקיפות מלאה.
נ.ב
הייתי רוצה לשמוע משהו משלנו, לחן ישראלי יהודי אמיתי ושורשי. משהו שבא עמוק מלב ליבה של המנטליות הישראלית. יש בי אהבה עזה למוזיקה ישראלית ובטוחני שהיא יכולה אפילו להיות מודל לחיקוי במדינות אחרות. אז בואו נהיה, או לפחות ננסה להיות, קצת יצירתיים.
אשמח לקבל את התגובות שלכם לטור!
|
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני לא טוען לטובתי, אך לפי דעתי כל מלחין צריך להשתדל ליצור לפי מיטב טעמו ונשמתו, גם בסגנונות פופולריים. אני ניסיתי, ולא מזמן יצא לי לשתף פעולה עם מישהי שכותבת טקסטים, וכך נוצר בין היתר גם שיר שאת הדמו שלו ניתן לשמוע כאן:
http://www.youtube.com/watch?v=GKpcvFHODwA
מקווה לתרום את חלקי בקידום המוסיקה בארצנו, בדרכי שלי
ולדי זקרבסקי
0547-575535
ולצניעות דעתי, ב 99% מהטקסטים של המוזיקה הים תיכונית למי איכפת מי כתב את המילים.
המוזיקה הים תיכונית, כוחה ברמת הלעיסות הגבוהה מאד שלה. העלאת גרה שאפילו עדר גמלים היה שומר לרגעים שאף אחד לא מסתכל.
היא עובדת אומנם על יצירת שימחה והיי מסויימים אבל הם במכנה משותך הכי רדוד שיש.
עכשיו שיהיה ברור, לדעתי יש מקום לחוות מוזיקה, אוכל, קריאה וכל חוויה אנושית במגוון הספקטרומים שלה אבל כשסיגנון משתלט על רוב רוחב הפס וכל מה שהוא מציע זה מפגש בין אין ספור סופרלטיבים,שפה ירודה , מלודיות ילדותיות למיקצבים של אורגנית קאסיו עם סוללות מהשוק או
אז יש מקום לבכות על הפיספוס, והפעם אם אפשר בלי סלסול מאולץ.
אינני בקיעה כל כך במוסיקה ישראלית מזרחית , אבל נדמה לי שבז'אנר הזה כיום הגבולות של ההעתקה פרוצות לגמרי וזה הפך להיות ללגיטימי, כי זאת מוסיקה שמבוססת על השלאגרים שאמורים להרויח והרבה.
מוסיקה ישראלית לעניות דעתי היא רק בהתהוותה, רוב הלחנים גם ישראליים לגמרי לקוחים מלחני העם האחרים, כי לתרבות לוקח יותר משישים שנה להתהוות, אז בהתחלה לקחו את הלחנים הרוסיים והלבישו עלהם מילים עבריות, לאחר מכן יווניים, בולגריים, טורקיים וכולה...
היצירה האיכותית עוד לפניה ,מוסיקה המזרחית לענית דעתי מלהוציא בלבד כמה יוצרים באמת גדולים ורציניים כאביהו מדינה ועוד..סובלת לעניות דעתי מדלות האיכותית.
תודה