אני מביטה בי. עומדת מול המראה הגדולה שנחה לה על קיר הסלון.

מביטה בעיניים. העמוקות. שידעו ימי בכי וצחוק וכאב ושמחה. מעט רגעי שמחה. ימי דמעה רבים.

מביטה בשפתיים. אוהבת אותן. השפתיים שנישקו שפתיים אוהבות אחרות. אבל מזמן.

שפתיים שנגעו גם בך, נגעו בלא מובן, בלא רצוי, כי השתוקקו למגע של תשוקה עיוורת שהפכה להיות אילמת מאהבה.

האף הזה. האף שמריח כל רגע, משתוקק להריח את ההצלחה, מריח ריח צורב של אושר נשרף,  נאטם כשמריח את העבר המצחין מסירוס נפש.

הצוואר, החולף על פניי, המחבר את עיניי לנשמתי. צוואר נושם, נטול אויר, נחנק אל מול הלב, נחנק אל מול החושך, לא נותן לאוויר לראות את הדרך, מאיר באורו, ושוב מעניק לי נשימה.

הכתפיים האלה. העמוסות ימים, חודשים ושנים של מכאוב, של אופטימיות, של עומס, של התרגשות, של עוצמה, של קלילות, של כוח. כתפיים משתוקקות, לכף יד מלטפת, אוהבת, מחבקת.

החזה. הנשי, האהוב, הנעים, הבוגדני, השולט, המשתלט על נפשי, אני אישה. הכי אישה שבעולם. בעולם נטול איש.

הבטן. העגולה. הגדולה. שגדלה ובגדה בי גם היא. ברעב לחיים, בעונג היצרים, בפחדים, בהגנות. בטן ענקית. מלאה על כל העולם הזה. מלאה בכל העולם הזה. היא עולם ומלואו.

החור האינטימי. הנשי מכל. האהוב. המשתוקק, הנאהב, בעצב תלדי בנים. מעניין איך. מעניין מתי. בינתיים רק עשייה. ומגע. ותחושה. ועונג. אינסופי. ואנחה. ואהבה. עצמית כעת. געגועים אליך. מי אתה?

הרגליים, הכבדות. שהלכו מסע חיים של כמה אנשים יחד. שעברו מסלולי מכשולים מפרכים. רגליים יציבות. לעיתים מרחפות, לא רוצות קרקע ברורה, רוצות להפוך לכנפי ציפור, לנוע, לברוח, לרוץ. רגליים כבדות. פעם הן היו קטנות. רגלי ילדה בורחת. ילדה שהפכה לאישה הולכת. יודעת לאן פניה מועדות. אך מרגישה שהן אלה השולטות על פניותיה בצמתים הגדולות.

אני מתרחקת מעט מן המראה.

רואה ילדה. גדולה. עצובה ושמחה. דומעת אל מול דמותי. רואה את חיי חולפים אל מול פניי, אל מול גופי.

אני מתקרבת. המראה צמודה לגופי. אני ממלמלת לכיוונה.

אני אוהבת אותך. אני שונאת אותך.

אני זו את. את זו אני.

מראה מלוחה.