לצד כל מנהגי חג החנוכה קיים גם המנהג הלא כתוב של פגש משפחתי למטרת הדלקת נרות משותפת. אותו פגש משפחתי שאני מכירה מראש השנה, מפסח ומחתונות, עם אותם מאפיינים וריטואלים שחוזרים על עצמם. אותן בדיחות, אותן סקירות 'השמנת או רזית' ואותן הערות של איזה דוד או דודה תורנים בנושא הזוגיות הלא קיימת שלי. הערות שבעקבותם מגיעים גם אותם נימוסים בגינם אני לא עונה ולא אומרת להם שדין וחשבון בנושא הזה אני חייבת רק לעצמי. רק עומדת כמו מטומטמת, מחייכת ושותקת.

"מתי כבר תעשי קצת נחת להורים?" שאל אותי איזה דוד באיזו חתונה. שהרי אני "ידועה" בתור זו שאין ממנה נחת. אני זוכרת את המבט שלו, אני זוכרת איך הוא הניח יד מסביב לכתפיים של אבא שלי במעין סחבקיות זולה. זוכרת איך אבא שלי הסתכל עלי במבט נבוך, רצית כל כך שהוא יקפוץ להגנתי אבל גם הוא לא ממש ידע מה להגיד ורק ליבו היה איתי. והדוד מחוייך כולו ומרוצו מעצמו על ששוב הצליח למלא  את תפקידו בתור הדוד המעצבן מהחתונה.

אתמול הזכרון הזה הפך שוב למציאות. "מתי כבר תהיה לנו סיבה לשמחה משפחתית?" שאלה אותי דודה שלי. "שמחה משפחתית" זה שם קוד למילה "חתונה". שהרי כל הצלחה אחרת בחיי אינה נספרת כשמדברים במונחים בסדר גודל של חתונה. אות הצטיינות שקיבלתי מהעבודה למשל זה נחמד, אבל שוב זו לא חתונה. וכדי להיות בטוחה שהבנתי את הכוונה חזרה והדגישה "אני מתכוונת אליכן הצעירות..." . או במקרה הספציפי הזה אלי, שכן רק אני עמדתי שם.

אני מבקשת להבהיר, כדי שלא תהיה כאן אי הבנה, אני אוהבת את דודה שלי, מאוד, וגם  יודעת שהכוונה שלה בסך הכל טובה. אבל יש לי הרגשה שלמרות שהשאלה היתה מופנית אלי, היא לא באמת עצרה לרגע לחשוב עלי.

האם היא מבינה שהיא נגעה בי עכשיו כמו עם סיכה בלב? האם יכול להיות שהרצון שלי להיות סיבה לשמחה משפחתית גדול משלה? או אולי היא חושבת שהשאלה שלה תזרז את העניינים? האם היא מבינה שהשאלה שלה עלולה לעשות את ההיפך ולגרום לי להחליט לא לבוא למפגש המשפחתי הבא?

גם למפגש המשפחתי הזה, אני מודה בצער, לא היה לי קל לבוא. ידעתי ששוב יסתכלו עלי בחצי עין ויתהו מה לא בסדר איתי. אבל באתי כי רציתי לראות את כולם. רציתי לראות אותה ואת בני הדודים שכבר מילאו את תפקידם בצבא השמחות המשפחתיות. ולא פעם אחת, אלא כמה וכמה פעמים נתנו סיבות לשמחות בצורה של ילדים קטנים ומקסימים. אז ראיתי אותם וראיתי גם את אבא שלי מסתכל עליהם וחשבתי לעצמי שהלוואי ויכולתי להסב לו את הנחת שכולם מדברים עליה.

לא כיף לצאת ממפגש משפחתי עם טעם חמוץ בפה, ועוד דקה אחרי שסיימתי לאכול סופגניה כל כך מתוקה.