אחד הדברים השנואים עלי ביותר הוא כשאומרים "אמרנו לכם". מעניין שלעולם לא נזכור שאמרו לנו. ולרוב מדובר בדברים עקרוניים, כאלו שצריך וחייבים לזכור. אבל לא זוכרים. אולי כי מעולם לא אמרו לנו?
אומרים שאין שמחה אמיתית כמו שמחה לאיד. ואנחנו הרי אלופים בלשמוח. בעיקר שמחה לאיד. שמחת ה"אמרנו לכם".
מדינת ישראל ועם ישראל עבר עברו מספר ימים קשים. קשים מנשוא. רובנו התאפקנו ולא אמרנו את ה"אמרנו לכם" לפחות עד סיום עבודות הכיבוי והפינוי. אבל אולי נניח לעניין הזה לעוד תקופה. אולי נניח לזה עד שיחלימו הפצועים? אולי עד שיסתיימו עבודות שיקום הנזקים? ואלי בכלל נפנה את האנרגיות הללו למעשים חיוביים כמו שיקום בתים ונטיעת היערות שנשרפו?.
ברור שיש אשמים, ברור שהיו מחדלים וברור שמשהו ממש לא טוב קרה לנו. אבל האם לחפור כדי למצוא אשמים יעזור לנו בשיקום? בהחלמה? האם הטחת האשמות במנהיגים תקדם אותנו להיות מדינה מתוקנת יותר? אולי מספיק מה שמטיחים בנו האוייבים והטחות עצמיות מיותרות?.
כולנו מטיחים בשר הפנים האשמות מהאשמות שונות. אולי כדאי לנו לתת לאיש הזה ולצוות משרדו לעסוק בשיקום מערך הכיבוי במקום לעסוק במלחמות היהודים? אין לנו את הזמן והאמצעים לעסוק במלחמות מיותרות. מוטלת משימה חשובה וקריטית. הקמת מערך כיבוי אמיתי הראוי למדינה מתקדמת ומאויימת. מספיק שנחשפנו בבטן הרכה. עכשיו צריך לשנס מתניים ולעסוק בדברים האמיתיים. לבנות את מה שצריך לבנות, לשקם את הדרוש שיקום , ללוות ולתמוך את הנפגעים. מלחמות יהודים לא יקדמו שום דבר מכל אלו. להיפך.
אז תוקם וועדת חקירה כזו או אחרת. ביג דיל. שוב מכשיר הלקאה עצמית מיותר שיצרוך ניירת אין סוף (שוב מעורבים במעשה עצים שייכרתו כדי לייצר טונות של נייר). ואז מה? הדו"ח ייגנז ובא לציון גואל. היינו בסרט הזה אין ספור פעמים ולשווא. הגיע הזמן לעשות במקום לדבר.
החלמה מהירה לפצועים ותנחומים למשפחות החללים. |