הלחץ הציבורי האדיר שהביא בסופו של דבר לבריחת צה"ל מדרום לבנון, החל לצבור תאוצה אדירה לאחר אסון המסוקים, בו נספו 73 חיילים. מותם המתמשך של חיילים במהלך הקרבות והתקריות בדרום לבנון, שנמשך במשך שנים ארוכות, לא האיץ את הנסיגה, כפי שאותה תאונה נוראה האיצה. למעשה, לא היה קשר ישיר בין שהות הצבא בדרום לבנון, לבין אותה תאונה מחרידה, שיכולה היתה להתחולל גם בימי שלום ושלווה ובאזור אחר לחלוטין ולא בצפון המדינה. אמנם כל הנספים היו בדרכם לדרום לבנון, והעובדה שהם הוטסו במטוסים נועדה כדי להגן עליהם מפני מטעני הצד ומארבי המחבלים שהיו בדרך, אבל בסופו של דבר זו היתה תאונה. תאונה קשה, אבל תאונה. ועם זאת, בהקשר הכולל של המלחמה בדרום לבנון, היא האיצה את קיצה.

גם האסון הקשה בכרמל, בו ניספו 41 סוהרים ומפקדי משטרה, לא היה כורח המציאות שבשטח, ואנחנו עוסקים כאן רק במישור ה"ארצי", כאשר למותר לציין כי מאמינים אנו שהכל משמים, וזו גזירה קשה וכואבת. היו כבר שריפות גדולות רבות, שהסתיימו בחסדי שמים - והפעם הכל מבינים שתוספת המלים הללו היא חשובה ומשמעותית - ללא אסונות בנפש, ולא הביאו לכל שינוי במערך כיבוי השריפות במדינה. גם אלו שהחליטו על שיגור צוערי קורס הסוהרים אל כלא דמון כדי לסייע בפינוי האסירים, לא העלו בדעתם כי מרחפת סכנה כלשהי על נוסעי האוטובוס, באותה נקודת זמן בה הוחלט על שיגורם. יתרה מזו, גם נוסעי האוטובוס לא העלו בדעתם שהם נכנסים למלכודת אש, כיוון שהאש היתה רחוקה מהם באותה עת. על פי הדיווחים מהשטח, רוח פתאומית הסיטה את האש לעברם במהירות אדירה, וגרמה לאש לעבור לצדו השני של הכביש, וללכוד את הנוסעים בתוכה.

אם כל זה לא היה קורה והשריפה הגדולה בכרמל היתה מסתיימת כמו שריפות ענק נוספות בלא אבידות בנפש אלא רק בנזקים לרכוש ולטבע, או אז היתה נשכחת כמו שריפות ענק אחרות שאחריהן שבו הפוליטיקאים לסדר היום שלהם. נתניהו לא היה עומד ומכריז על הקמת צי של מטוסי כיבוי - ואפשר רק לשער כי להצהרה זו כמו לרבות מהצהרותיו לא יהיה כל כיסוי בשטח - ועדר הפרשנים לא היה אץ לחפש את האשם האולטימטיבי - שר הפנים הדואג לחרדים ולא לכבאים...

כי הרי העובדה שמערך הכבאות במדינת ישראל הוא כושל ביותר, עם כוח אדם קטן, עם ציוד "מוזיאוני", עם חסר אדיר באמצעי כיבוי שונים, עם חוסר יכולת להתמודד עם שריפות ענק, אינה דבר חדש ובלתי ידוע. שר הפנים הנוכחי התריע. בכירי הכבאים התריעו, וכל אזרח ישראלי שראה פעם כיצד מכוניות הכיבוי המיושנות "מזדחלות" להן לאיטן אל מוקדי השריפה ופועלות באיטיות מחרידה, עם ציוד מיושן ביותר, הבין כי קריסת המערכת היא רק שאלה של זמן. אם לא האסון הנורא, היתה גם השריפה בכרמל מסתיימת עם אותן תוצאות כמו שריפות דומות בגולן או בהרי ירושלים  - וקשה לשכוח את השריפה בקיץ תשנ"ה שכילתה את בתי היישוב שורש בהרי ירושלים - שאחריהן נותרה אדמה חרוכה ומערכת כבאות מיושנת.

כך מתנהלים הדברים במדינת ישראל. אין כל מחשבה קדימה. איש ממקבלי ההחלטות, אינו מנסה אפילו לחזות את העלול לקרות. כולם עסוקים בהישרדות אישית וב"כיבוי שריפות", ולא במשמעותם הפשוטה של הדברים. ראש הממשלה היה צריך לדעת, ולא מהיום, את מצב שירותי הכבאות, ואם אכן הוא יכול לקבל החלטה "על המקום" לרכוש מטוסי כיבוי, היכן הוא היה עד היום? האם מישהו באמת חשב, שמערכת הכיבוי הישראלית תוכל להתמודד עם מצבי חירום קשים בעת מלחמה חלילה? היכן כל מערכות החירום, פיקוד העורף, הצבא, המשטרה, וכל אלו שאמורים היו לדעת שאין מענה אמיתי לנושא השריפות?

אולי האסון הנורא והבלתי נתפס הזה, יחולל טלטלה בחשיבה הכללית, ופקידוני האוצר המגינים ב"חירוף נפש" על כספי המדינה לבל יתבזבזו לנושאים שלא נראים בעיניהם המצומצמות קריטיים לרגע זה, יסכימו לשחרר את הכספים הדרושים, כדי שמערך הכיבוי יתקדם מעט, אם לא למאה ה-21 אז לפחות למאה ה-20...