גשם העיר אותי היום בשעה 6 בבוקר. מעורפלת ומתוך שינה יצאתי מהמיטה והלכתי לסגור את החלונות בכל הבית. עברתי מחדר לחדר וחשבתי לעצמי "סוף סוף הגשם שהבטיחו" וגם "איזו רוח חזקה" ולא ברור מאיפה, צצו במוחי מילות השיר "רוח נושבת במרום, ואני חולמת חלום, הרוח נחלשת הרוח נרגעת, ברוח אני רוצה לגעת". חיוך. איך נזכרתי בו פתאום? אין לי מושג.

בכיתה ג' קיבלנו מהמורה משימה. לכתוב שיר בנושא חורף. המילים שפתאום חזרו אלי היו הבית הראשון בשיר שכתבתי באותו יום. את ההמשך המדויק אני לא זוכרת. היה שם משהו על אבא שמוריד את התנור מהבוידעם ואמא שעוד מעט תחליף את בגדי הקיץ בארון בבגדי חורף, ועל כמה אני שמחה לשבת מול החלון ולראות את הגשם מטפטף בחוץ. 

כילדה לא התרגשתי מהשיר יותר מדי, אבל הייתי מרוצה מהיכולת שלי ליישם את נושא החריזה שלמדנו באותו יום. בגלל זה הפתיעה אותי התגובה לה זכיתי. דליה, חברה של אמא קנתה לי מחברת ספירלה ועט פיילוט (שהיתה עט של "גדולים") כדי ש"אפתח את יכולת הכתיבה בה התברכתי". אמא שלחה את השיר למדור "ילדים כותבים" בעיתון "משהו" עליו הייתי מנויה. הם פרסמו אותו ואפילו כתבו לי מכתב תודה. הייתי כל כך גאה. הכל כמובן שמור אצלי עד היום.

עכשיו כשאני מבינה שזה הדבר הראשון שכתבתי אי פעם, אני כן מתרגשת מהשיר וכתיבתו הפכה לאירוע מאוד משמעותי בחיי. מאז מילאתי מחברות, יומנים ופנקסים קטנים, כאלה שנח לשים בארנק, בשירים, סיפורים, הגיגים, רעיונות ומחשבות.

כתיבה, גיליתי, היא הדרך שלי להביא את עצמי, להצחיק את עצמי, לנחם את עצמי, להשתחרר מכעסים, לחלום חלומות, להיות.