עדיין לא השתחררתי מחגיגות יום ההולדת שלי. רגע, אני אנסח את זה אחרת: אני עדיין לא קולטת שאני בת שלושים וחמש. רבאק, זה חמש שנים מגיל ארבעים, ואם חמש השנים מגיל שלושים חלפו במהירות של שנתיים וארבעה חודשים, זה אומר שבעוד כמה חודשים הילדים הדמיוניים שלי יזרקו אותי לאיזה בית אבות ויפשפשו לי בעו"ש. פשוט לא ייאמן. רק לפני חצי שעה הייתי נערה  קטנה ומנומשת עם מכנסיים קצרים וחולצה לבנה, והתגנבתי למגורי המתנדבים באישון לילה בתירוץ שיש לי שיעורים באנגלית. איך הזמן המחורבן הזה עף. אבל לא נורא, יש לי סטארט אפ: אני אציב עמוד באמצע הסלון, ועליו אשים שלט צהוב עם מספר, נניח, 55, ולידו אוסיף ספסל עם ריח של פיפי, ערס שבודק את כל הצלילים בטלפון שלו וזקנה שמשתעלת ממש חזק, ובכל פעם שארגיש שהזמן עובר מהר מדי, אני פשוט אתיישב שם. ככה אפשר להעביר את ארבעים הדקות הארוכות בעולם. מניסיון.

כולם אומרים לי שגיל שלושים וחמש זה ממש לא נורא. זו כבר בעיה. "ממש לא נורא" זה כמו לומר לאיזה מכוער שלמרות הזין הגדול שלו, הוא נורא נחמד. ואחר כך אומרים לי שאני אמורה להיות בשיא המיני של חיי. מה אני אגיד לכם, זה נכון. אני פשוט לא יכולה להתאפק. בשבועיים האחרונים אנסתי שלושה עובדים זרים ושימפזה. אני חושבת שזו קונספירציה, העניין הזה של "השיא המיני". זה לא שאנחנו פתאום כאלה חרמניות. פשוט אחרי 15 שנה של "אני לא אוהבת שיורדים לי", "אני לא מזדיינת בפגישה הראשונה" ו"אני מתביישת לעשות את זה באור", פשוט נמאס לנו. באמת, אם יצא לכם לשכב עם בת שלושים פלוס, בוודאי שמתם לב שהיא מזדיינת כמו מישהי שפשוט נשבר לה מהשטויות של עצמה. מיוזעת ומתנשפת היא צורחת "עוד! עוד!", כי כמה כבר אפשר למלמל "די, תפסיק" מיובש?

ואז אומרים לי שש לי עוד המון זמן להיכנס להיריון ושאני לא צריכה להיות מודאגת. גם זו בעיה, כי אני לא מודאגת. כל בחורה יכולה להיכנס להיריון בכל זמן נתון. היא צריכה רק ביוץ ודופק (חחח איזה חידוד היסטרי) וקדימה לדרך. יש לי שלל דרכים להיכנס להיריון, החל מגניבת זרע ועד קנייתו, משימוש כאם פודנקאית ועד כניסה להיריון בשביל הקטע וריצה לחדר ההפלות בשבוע העשירי, כי מיציתי. אבל מה לעשות, אין לי חשק לעשות ילד לבד. אפילו המשפט הזה בעייתי: "לעשות ילד לבד". מה, אני אמורה לאונן את הילד? אני רוצה גבר שיעשה לי חשק להפוך אותו לאבא, ולא ילד שיעשה לי חשק למצוא אבא בגלל שאין לי מספיק כסף למוצצים (חידוד היסטרי נמבר טו, טה דם).

הכי מצחיק שאני מתחילה להגיד את המשפטים הקבועים האלה, של הזקנים. קודם כל, אני לא מכירה אף אחד מהכוכבים האלה של בני הנוער. אננחל בוננזה, למשל. והו דה פאק איז שרי גבעתי? אני אפילו לא יודעת איך שני אלו נראים. ומייקל לואיס. זה נשמע כמו שם של קונדום. אז אני תופסת את עצמי אומרת "הנוער של היום, איזו מתירנות, איזה גועל נפש! ומה זה המוזיקה הדוחה שהם שומעים, איזה רעש!" בחיי. אני אשכרה אמרתי את זה. כמה קל לשכוח שפעם אמרו את זה עליי. וכמובן, אני לא חפה מהאוסקר של משפטי הזקנה: "אני הופכת להיות אמא שלי". איי, איי, איי. תיכף ומיד אסתפר קצר, אלבש בגדים עם המון-המון בד שמגיע עד לרצפה ואלך לפסטיבל מספרי סיפורים שלושים, ארבעים, חמישים פעמים. רק מה שבטוח, לא עשרים.

אל תטעו, לא הייתי חוזרת לגיל שלושים, וגם לא לעשרים. מה פתאום, הייתי כזו נעל. מאז ומתמיד הייתי ההפך מדוגמנית: רק השתבחתי עם השנים. חברים אומרים שאני לייט בלומר, ואני נוטה להסכים, כי זה תירוץ מצוין לכל מה שלא הספקתי לעשות. זוגיות, ילדים, השכלה - אפילו את הכתיבה גיליתי רק בגיל שלושים ואחת, ולגמרי בטעות. אבל לא נורא, כיף לי להזדקן. במילא אני לא מכירה את כל הכוכבים של הצעירים, אני לא מפסידה שום דבר. ואיך הם מתלבשים, ראיתם? והמוזיקה שלהם, אויש. פשוט זוועה.