יוסף מתמנה להיות הכלכלן והמוציא לפועל של מדיניות כלכלית מחושבת, צוברת נכסים שתוצאותיה... ובכן, תוצאות המדיניות הכלכלית של יוסף היא שיעבוד כל המצרים לפרעה ע"י רכישת קרקעות.

שתי הערות לפני שמתחילים:

א - הדרשה הבאה לפרשת מקץ מבוססת בחלקה על מאמר של מיכה אודנהיימר ב'ארץ אחרת' לפני כמה שנים.

ב – יוסף אבינו הצדיק, זכותו תגן עלינו. מזרעו יצא משיח בן יוסף שיושיענו ויגאלנו. אין בדברים להלן שום ביקורת חס וחלילה ושום לעז כלפיו.

בשנת 1290 גורשו היהודים מאנגליה, ורק במאה ה17 חזרו אליה. את "הסוחר מוונציה" כתב שייקספיר בסוף המאה ה16. כך שניכר שאנטישמיות הייתה משהו מובנה בעולמו של המחזאי הדגול. כמו בכל טקסט מכונן לעם ולאומה, גם ספר בראשית נוגע מתחת לפני הדרמות העזות שמתחוללות בו בכמה רבדים סוציולוגיים: תרבות, פוליטיקה וכלכלה.

נתמקד הפעם בפן הכלכלי שחבוי בהנחות היסוד של הסיפורים בספר בראשית. כזכור, היה זה "הַנָּחָשׁ, (ש)הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" שהביא את בני האדם למעבר מחברה לקטנית, מאנשים שמתבססים על הקיים בטבע, מלקטים ממה שהם רואים, זהירים בפירות רעילים וערניים לאיומי החי והצומח, לחברה מודעת של "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע". חברה שיודעת להתעלות מעל הרגע, יודעת לשים מחסום, אפילו בגודל עלה תאנה, לתאוות המיידיות.

הקללה או הברכה של אדם וחוה היא במעבר מעולם ספונטני ואינטואיטיבי לעולם שכלתני ומחושב. הד לדברים נמצא במאבק בין הבל רועה הצאן שחי מהיום למחר לקין החקלאי המיושב שחייב לחשב מלאים ולצבור מחסנים.

כך החל הנחש בתהליך הפיכת בני האדם מלקטנים-ציידים לחקלאים- כלכליים. בעקבות אדם וחווה שכאמור הפכו להיות "כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע", גם יוסף בפתרו את חלומות פרעה מתייחס לאלוהים. תחילה הוא מצטנע: וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי: אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה".

לאחר שפרעה מספר לו את חלומותיו, שוב מתייחס יוסף לאלוהים: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה, חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא: אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה, הִגִּיד לְפַרְעֹה...וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל-פַּרְעֹה, פַּעֲמָיִם--כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ".

נחמד שיוסף מצליח לחזות כך את העתיד ומיד הוא מזדרז ונותן לפרעה פיתרון כלכלי שיוכל להציל את מצרים. בשלב זה יוסף לא נזקק לאלוהים: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם... וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע... וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב".

וכך יוסף מתמנה להיות הכלכלן והמוציא לפועל של מדיניות כלכלית מחושבת, צוברת נכסים שתוצאותיה... ובכן, תוצאות המדיניות הכלכלית של יוסף היא שיעבוד כל המצרים לפרעה ע"י רכישת קרקעות. כלומר, ריכוז הנכסים בידי קבוצה אחת שמהווה פתח אפשרי לרודנות.

במילות המקרא - לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ--קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ, בַּלָּחֶם; וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ, עֲבָדִים לְפַרְעֹה, וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה, כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב ; וַתְּהִי הָאָרֶץ, לְפַרְעֹה וְאֶת-הָעָם--הֶעֱבִיר אֹתוֹ, לֶעָרִים: מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם, וְעַד-קָצֵהוּ.

כלומר, גם ריכוז הקרקעות וגם העברת האוכלוסייה וריכוזה בערים. ישנו, עם זאת, מעמד אחד שלא נפגע מהמדיניות הזו והמשיך להיות בעלים על קרקעות: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים, לֹא קָנָה: כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה, וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה--עַל-כֵּן, לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם" (אם זה לא ברור, מדובר על כוהני מצרים).

שלא יהיה ספק, יוסף בחכמתו הציל את מצרים מרעב, אולם תוך שלוש פרשות שבוע אנו נקרא על זה ששעבוד המצרים לפרעה הוביל/איפשר שיעבוד נוסף שהרבה יותר כואב לנו: " וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס".

שימו לב לאירוניה - מה בנו בני ישראל בשעבוד מצרים? ערי מסכנות, שהם מחסני מזון. פרעה ממחזר את המפתח לשעבוד בתוצאת השעבוד.

יוסף, שהציל את מצרים היה גם זה שהפך את החברה המצרית מחברה מבוזרת על אדמתה וחקלאותה לחברה אולטרה כלכלנית וצוברת.

וכיצד מכנה יוסף את עצמו בשיח הכואב שלו עם אחיו? "וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף, מָה-הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם; הֲלוֹא יְדַעְתֶּם, כִּי-נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי"..

יוסף הוא הנחש שמעביר את מצרים מפאזה מבוזרת לפאזה צוברת. כאמור, אלו הם רמזים מתחת לפני השטח להתנהלות כלכלית שהכתוב רומז לה שהיא מאפיינת את הנחש.

באורח מפורש יותר המקרא בספרים הבאים ינחה את עם ישראל להתנהג הפוך מהמצרים: אם המצרים היו "נֹּגְשִׂים (רודים בעבדים העבריים), אָצִים לֵאמֹר: כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ". כלומר, מקצים אמצעי ייצור, תבן, באורח שרירותי, הרי שהתגובה המקראית היא כפולה – ראשית, הקצאת המחיה, המן, היא בהקצאה משפחתית ע"פ צורך - וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ" – במדבר לא צוברים אוכל, אי אפשר להתעשר מצבירת מזון.

שנית, בניגוד לנוגשים המצריים, לבני ישראל אסור לנגוש – בשמיטה : "לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה".

וההיפוך האחרון מהמצרים – יש מעמד אחד שאסור לו להיות בעל נכסים – "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל".

אם ויליאם שייקספיר ובני דורו היו טורחים לקרוא את סיפור יוסף, גם את הרמזים וגם את הציוויים המפורשים לגבי השיטה הכלכלית המקראית בדבר ריכוז נכסים וכוח, ספק אם היה מגיע שיילוק לעולם.

מצד שני, אם היינו ממשיכים את הדיון לספרות הנביאים, יכול להיות שגם אנחנו היינו נעשים אנטישמיים.

ידידה חזני, נובמבר 2010