בימים אלו, על רקע השריפה הנוראה בכרמל, לאחר שתיקה תקשורתית של שנים רבות בקשר להזנחת מערכת הכיבוי הידוע לכל, שוצפת וקוצפת העיתונות הישראלית, בחיפוש אחר אשמים. לו היו למדינת ישראל עוד מאה כבאיות או שני מטוסי כיבוי כמו ה"סופר-טנקר", הכול היה בסדר. קודם כל, ברור שבכזה מקרה, לא היה לחשודים ברשלנות חשק לאכול מנגל ולהשאיר את האש דולקת. חוץ מזה, המדינה הייתה צריכה לגייס ממדינות אחרות, במקום שלושים ומשהו מטוסים, רק עשרים ומשהו. הרוח - בכזה מקרה - מן הסתם הייתה יותר ידידותית ופחות בוגדנית, ומי יודע, אולי גם הגשם היה בא יותר מוקדם ומונע את האסון. אולם לדאבון לב, כל הגורמים המעורבים בדבר, הובילו לכך, שקרה הנורא מכל, לאמור, שריפה בקנה מידה מבהיל, שגבתה גם נפגעים רבים רח"ל. ומעתה, יש לתור אחר אשמים, שישלמו על המחדל החמור, שתוצאותיו כה כואבות.

אין בדעתנו לרדת לפרטים לשם הגנה על אלו המותקפים כעת בתקשורת, בשל אחריותם כביכול לכאורה, לחלום הבלהות אותו חוו תושבי מדינת ישראל בימים האחרונים. ודאי שאין לנו יומרה או כוונה להגן במשהו על מה שנקרא, "נערי האוצר". מכל מקום, על רקע הרדידות והשטחיות הנובעות משלטון התקשורת על מוחות ההמון, צריך לומר גם כמה מילים של מציאות נכוחה.

כשומרי תורה, אנו מבינים, שלעולם אין לדעת חשבונות שמים וכל מאורע כזה צריך לזרז אותנו לחשבון נפש, בבחינת "לא נבראו ברקים ורעמים, אלא ליישר את העקמומיות שבלב". מעבר לכך, יש גם עניין של השתדלות, שבמדינת ישראל נעשית בידי שלטון, שכידוע יש לנו הרבה הסתייגויות ממהותו ומדרכו. עם זאת וחרף העובדה ששיקולי השלטונות רחוקים מדעת תורה, יש להבין כמה אמיתות:

לעולם סדרי העדיפויות בחלוקת משאבים ציבוריים, מצויים במיטת סדום. כשם שבכל בית יש להכריע בין הוצאות נדרשות ודחופות יותר, לבין אלו שניתן להימנע מהן לדחות אותן לכשירווח (חוץ מאצל מיליונרים השוחים בממון אין קץ), כך במדינה, השלטון דן ומכריע את סדר העדיפויות על פי השקפתו. הקצאת משאבים להקמת מערך כיבוי מן הסוג הנדרש לכיבוי שריפה מהסוג שחווינו, אינו בגדר שיפור הקיים או אף קידומו בעשר דרגות, אלא בבחינת מהפכה מוחלטת בתפיסה, תוך החלטה, שמדינת ישראל צריכה כוח כיבוי, שיש בו כדי לטפל במגה שריפות מן הסוג, שרואים כאן בישראל פעם בשני עשורים בממוצע.

והנה מכל הברברת הנזרקת לאוויר בימים האחרונים באמצעי התקשורת, ישנו רק שיקול אחד לדעתנו, שהיה אמור להידון אצל מקבלי ההחלטות הנוגעות בדבר: כוננות לימי מלחמה. אכן שיקול זה הוא בעל משקל אמיתי, אך העובדה היא, ששום ממשלה עד היום לא קבלה אותו כמשקל מכריע. מעבר לשיקול זה, הפכו והפכו ולא תמצאו בכל העולם כולו מדינה, שממוצע הדליקות הגדולות (מגה דליקות) לאורך השנים זהה לזה של מדינת ישראל, ובעיני הנהגתה מצדיק הקצאת משאבים בהיקף הנדרש למניעתן. לכן, על אף הכל, יש לגנות את מסע האמוק העיתונאי של חיפוש אשמים אמיתיים או מדומיינים, עקב השריפה הנוראה בכרמל.

מעתה יש לדעת, שההתעסקות התקשורתית בנושא, כל כולה מבוססת על שימוש בכל חולשה אנושית שניתן לזהות, כגון, יצר סקרנות ריקנית או נקמה קטנונית - על מנת לייצר תחומי התעניינות מלאכותיים, לשם יצירת נפח תקשורתי נוסף וחוזר חלילה. במסגרת הצרמוניה שסובבה את אירועי השריפה, נשמע רבות על גילוי המחדלים בעקבות מלחמת לבנון השנייה. אכן, דומה, שהציבור לא למד כלום מעיסוקה של התקשורת במלחמה זו, שאזכורה, העלה בזיכרוננו ביקורת שכתבנו בנושא זה, אם כי מזווית אחרת.

היה זה לקראת השבוע החמישי של המלחמה, בו תמהנו על כך, שהקרבות עדיין נמשכים. זאת משום, שמאז כשלש שנים קודם לכן, הופיעו כותרות חוזרות ונשנות על כך, שלחיזבאללה ישנם כעשרת אלפים טילים. והואיל במשך המלחמה עד אז, ממוצע שיגורי הטילים לעבר ישראל עמד על כשלש מאות, ובהתחשבות בכך שדווח כבר בתחילת הקרבות שחיה"א השמיד מחצית ממלאי הטילים. אשר על כן, מתוך חישוב מתמטי פשוט, היה אומר להיות, שבאותו זמן מנין הטילים שבידי ה"חיזבאללה" שואף לאפס. חידה זו היה ניתן לפתור בשני דרכים. או מתוך הנחה שהיו מקורות שהזרימו לארגון הטרור השיעי עוד ועוד תחמושת, או בהנחה שגם קודם לכן הנתון העיתונאי היה כוזב. כך או כך, כתבנו אז, נמצא, שבמשך כשלש שנים על שטח מצטבר של עשרות ומאות עמודי עיתונות וזמן שידור, הודלחו מוחות ההמון בנתון שאין בו שום עניין. זו הייתה דוגמא נוספת, לנביבות האליל התקשורתי, שזה כבר חרג מגדר כל גבול מסתבר.

יש לציין ביושר, שמחלה זו מקיפה, לא רק את העיתונות הישראלית, אלא את כל המדיה התקשורתית המערבית, העושה במוחותיהם של צרכניה כרצונה. את הדוגמא האולטימטיבית לכך, יש לראות בצרמונית הדלפות "ויקיליקס". דומה, שמעולם עוד לא יצא לאוויר העולם, מסע כה קשקשני, קטנוני וטפל, כמו פרסומם של ההדלפות האלו, שהציפייה אליהן עוד בטרם פורסמה הדלפה אחת, פרנסה מיליוני אינטשים ושעות בברבורי סרק בכל העולם כולו, על כלום וכלום בלבד, זולת רכילויות בינלאומיות פחותות ערך, שתוכנן גלוי וידוע מראש לכל בר דעת. ההתפעלות הישראלית מהנביבות הזאת, מלמדת לאן הרחיקה לכת הסגידה לתרבות הגויית, לאסונו של ההמון הישראלי המשועבד לה.

אכן כמתבוננים מן הצד, בראותנו את הפחיתות וההתבזות העוברות על אחינו ובשרנו מכל הכיוונים, עלינו לומר את שלנו:

העיסוק החדשותי הכוזב, המבוסס על אטרקציות וגימיקים חסרי עניין מהותי סגולי - מעבר לנזקיו המכלים לריק את המשאב העיקרי בו מצויד האדם, דהיינו כושר החשיבה - כל כולו מכוון להסתרת המחדלים האמיתיים, שלפחות במדינת ישראל, עולים על כל חידלון שניתן לזהות בשריפה על הכרמל. גם אם נתעלם משריפת נשמות ושאר נזקים רוחניים - ברשותנו רשימה כבירה של נושאים כמו למשל תופעת המוות בתאונות מחמת שכרות, שמניין נפגעיה בעשרים שנה, עולה פי מאה ויותר, על אלו שאנו מבכים בימים אלו. נושא זה מצוי בתחום השתדלות הרבה יותר אפקטיבי מאשר עניין מניעתן של מגה שריפות. העובדה שמנין הנפגעים בו נאסף אט אט לכותרות העיתונים ולא באסון אחד ח"ו, מנוצלת לשימוש בגימיק חיפוש האשמים הנוכחי והנבוב, כדלק להזנת בלון תקשורתי כוזב ושיקרי.

אין לנו אשליות בדבר יכולתנו לחנך את התקשורת הישראלי, לא כל שכן העולמית, לאורחות צדק ויושר. אך מותר לנו לצפות, ששומרי תו"מ ירחיקו עצמם מתרבות ה"ויקיל-איכס" בצביון חרדי, הבאה לידי ביטוי, בצהובונים ותחנות ה"נייעס" למיניהם.