כן. זוהי ישראל היום. מה שהיה אתמול כבר לא רלוונטי.

כמה כאבתי את השער של העיתון אתמול. במידה מסוימת הוא כאב הרבה יותר מתמונות הלהבות השורפות. בתוך הלהבות עוד זיהיתי את הסולידריות הישראלית, את הכאב המשותף. בשער אתמול של העיתון המופץ ביותר במדינה כבר ראיתי את הציניות הישראלית כל כך.

כמו נהג ישראלי שמנסה לעקוף רכבים כשהוא נצמד לאמבולנס באה חברת הסלולר ונצמדה לאסון יודעת לנצל את המומנטום.

עכשיו מגיע לך סמארטפון. זועקת הפרסומת. מוזר. אני חשבתי שעכשיו מגיעה לנו ועדת חקירה. ואולי יאמרו דוברי העיתון זו הדרך לחזור לשגרה. נפלת? תעלה שוב על הסוס. כאבנו, הזדעזענו, יאללה חבר’ה דורשת הכותרת… חזרה לשגרה.

הוגן להזכיר לפני "הסיפור הזה" בכרמל הרי חברה סלולארית מתחרה ניתקה שלושה מליון מנויים למשך יממה בגלל תקלה טכנית ועוד לא הספקנו לנצל את הפרסום.

מי מנותק עכשיו. את זה כבר הצרכנים יגידו. 

לפני שבוע, עוד קראנו לתקלה ההיא מחדל.

מה זה אומר עלינו? מה זה אומר אם החברה הסלולארית הציעה מכספה לעטוף את החדשות בפרסומת.

מה זה אומר על העיתון שהיה מוכן להגיש לנו 100 בתים שרופים, כפר נוער שנמחק וצילומי הלוויות בעטיפה של ממתק. 

כמו שחקני מכבי עטופים בסרט שחור סמלי בעודם משחקים בזמן שהלהבות שורפות מציצה לה כותרת סמלית, קטנה מעל הפרסומת הבוערת. היום שאחרי: נגמר הקרב על האש, מתחיל הקרב על האחריות והפיצויים. וזוהרים להם בחשכה גיצים בשלל צבעי המותג הסלולארי. מסתבר שציניות ישראלית גם סופרטנקר לא יכול לכבות.