מרגע שהכרתי אותו ידעתי שיש בעברו פצע גדול. הלם קרב. אבל רק אחרי כמה שנים הבנתי מה המשמעות האמיתית של לחיות עם מישהו שהביא את המלחמה הביתה.

הגבוה שלי חיזר אחרי במרץ לפני שהתחתנו. הוא היה מועמד טוב לתפקיד בן זוג עד שהמוות יפריד או בעיה אקוטית אחרת. החליף חיתולים לאחיינית שלו, דאג לי כשהייתי חולה, הסכים להכניס חתול ערס לדירה. כמו רומנטיקן חסר תקנה, דמיין אותי פצועה או חטופה אם לא עניתי לשיחות שלו (לו היה סלולרי, לי לא היה אכפת). אתם יודעים, כזה שמתחתנים איתו בסוף.

היה נראה שהוא פסיכי מספיק לטעמי, במובן הנורמאלי של המילה. רק שריטה אחת עם תעודות הייתה שם: פוסט טראומה ממלחמת שלום הגליל - לבנון 82.  אחרי טיפול, במצב מצוין.

אז מה? גם אני סובלת מפוסט טראומה בעקבות הופעה של דובי גל בטלוויזיה כשהייתי ילדה.

התאהבתי בבחור יציב, רגיש, שאז לא אכפת היה לו לגהץ גם את הבגדים שלי. מה כבר יכול היה לקרות? אחרים מתחתנים עם בריאים שנפצעים, שמפתחים מחלות ובעיות מחויבות קשות. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר. האהבה תנצח.

הילד הראשון מביא עמו סטרס לגברים רבים, כותבים על זה מומחים. משהו שקשור לתחושת אחריות שגדלה, התינוק הקטן שמשנה את מאזן תשומת הלב והפינוקים לרעת בן הזוג. הגבוה כנראה סבל מהסטרס המדובר אבל לא שמעתי ממנו ציוץ. לא אעצבן עם סיפורים על ילד רגוע שישן בלילות ומשלים אח"כ עוד כמה שעות עם אמא עד שעת בוקר מאוחרת.  הגבוה היה מעיר אותי אחרי שכבר לימד רגרסיה וניתוח שונות לסטודנטים צמאי ידע, כדי שנספיק לסיבוב בוקר לפני שיהיה אחר צהריים + הפוך קטן חזק מחוזק. 

בערב אנחנו עוקצים אחד את השני כדי לתרגל זוגיות ולוודא שהקסם לא פג ושכן בבניין שבו גרנו מתאבד בצרור יריות שכיוון אל ראשו ופגע גם בקיר ביתנו.

אני חשבתי שזה רעש חזק של אגזוז ישן. הגבוה ידע מיד שמדובר ביריות.

זה היה הטריגר המשמעותי שדחף את כדור השלג במורד ההר שנקרא חיים בצל טראומה לפני כ- 11 שנים.

שנים של עצב, תסכול, סיוטים, פלאשבקים, אובדן אמון, יאוש ותקווה מתפוגגת לחזרתו של האיש שנעדר במלחמה הוירטואלית בתוך נפשו.

שאל אותי רופא שהיה צריך להחליט על אחוזי נכות לפצוע: "אם המצב כל כך גרוע, למה את לא עוזבת? מתגרשת?" מיד אחרי שנשמתי עמוק כדי להימנע מתקרית שבסופה יפנו אותי כוחות בטחון,  עניתי: "מה זאת אומרת? הוא לא אשם שהוא סובל מפוסט טראומה. איך אפשר בכלל להעלות על הדעת את האפשרות לעזוב פצוע במצב כזה?" אח"כ עבר לי בראש שזה מה שאנשים חשבו שאני צריכה לעשות. בחלק מהמקרים אפילו שמעתי אותם אומרים את זה בקול רם. היו ימים שקול קטן בתוכי העז לשאול את השאלה הזו. לא רציתי לוותר עליו. התחתנתי עם הבחור הנכון, פשוט רציתי שהוא יחזור מהמלחמה.

הגבוה חייל גיבור. הוא נלחם בשדים שלו ביום ובלילה ובעזרת רופאה מסורה ונפלאות הפרמקולוגיה המודרנית ו"כימותרפיה" של הנפש הצליח לשרוד את המלחמה בתוך הראש. מחויב לעזור לאחרים בפרויקט "רצים עם רמי", מתרגל את ניצחון הנפש על הגוף לקראת מירוץ המרתון הראשון שלו שייערך בינואר בטבריה. 

אולי לא ראיתי אותה בבירור אז, אבל הייתה תקווה ואמונה שהוא יחזור מלבנון. ואם הייתי עוזבת, האהבה לא הייתה מנצחת ובטוח שלא הייתי מוצאת עוד בולגרי גבוה כזה שגם מכבס מייבש מקפל ושם בארון.