אני פונה אליכם בבקשה להיות חלק ממהלך חשוב שיוביל שינוי משמעותי כלפי נושא ההטרדה המינית במקומות עבודה. נכון שבסקרים אנו בד"כ נוהגים להעניק למשתתפים את הזכות להשתתף בהגרלות נושאות פרסים בשווי אלפי שקלים ולא כך במקרה הזה מסיבות ברורות שמיד אפרט. כאן התמריץ להשתתפות בסקר הוא הזכות שלנו ליצור סביבת עבודה בטוחה ונעימה לנו ללא חשש ואיום.
מי מאיתנו לא חשה לפחות פעם אחת בחייה שמישהו במקום עבודתה חרג מעט מגבולות הגזרה המקובלים והרשה לעצמו קצת יותר מדי ברמת אמירה ו/ או מגע שלא נעמו לנו כלל?
ולגברים שביננו, מי מכם לא חווה סיפור דומה של מישהי יקרה לליבו (בת זוג/ בת אהובה).

 
ברוב המקרים לא יכולנו לפתוח את הנושא מחשש שיגרם לנו נזק ונצטייר ככאלה ש"עושות צרות" ומחפשות סקופים.
הרבה פעמים חשנו חשופות ופגועות והמשכנו הלאה כי למי יש ראש ואנרגיה להתעסק עם זה. הרי מרביתנו לא יעמדו בכיכר העיר ויתבעו את זכותן לומר "לא"!

לכן, התמריץ האמיתי לסקר הזה הוא היכולת שלנו לחולל שינוי עמוק בתפיסות כלפי נשים בעבודה ומה מותר ומה אסור ביחס לזה.

אני מבטיחה לכל מי שתבחר לענות על הסקר שמירה קפדנית ופיקוח מלא על סודיות הנתונים
לא לשכוח להפיץ הודעה זו לכמה שיותר אנשים ולבקש שיעבירו הלאה.

להבהרות נוספות הנך מוזמן/נת לפנות לרונית הריס, מרכזת מחקר בנושא הטרדה מינית בעבודה ומניעתה harris@olshak.co.il

הקישורית לסקר היא:

 http://work-sexual-harassment.questionpro.com

אני מבקשת להודות מראש על ההשתתפות.

אני מזמינה אתכם לקרוא פוסט חשוב של יעל מרון בנושא שנקרא "הממזרות שינו את הכללים"

אומרים שהזיכרון זה לא מה שהיה פעם. נדמה שמגיל מסוים חלקי הפאזל המקורי הולכים ודוהים, מתפוררים ואובדים, והמוח האנושי מצייר לעצמו חדשים במקומם, לפי צרכיו וגחמותיו.

מנסיוני, אפילו טריק עוגיות המדלן של פרוסט, לא תמיד עובד. ריחות, טעמים וצלילים, משאירים אותי לעיתים בלימבו ערפילי ומביך של חלקי עובדות ורסיסי תחושות, ראשומון מוחלט על הגבול המפחיד של השיטיון. על זה אמר אבו-זאכי, מגיש הקפה הזקן של ה"חמאם", מפיו של העילוי שייקה אופיר: "הזיכרון, אין בעיות. רק מה שאני שוכח…"

אבל יש דברים שלא שוכחים.

* * *

המוח לא שוכח. הגוף לא שוכח. הנפש לא שוכחת. עד היום כשאני עוברת בפינת הרחובות דיזנגוף-ארלוזורוב, האולקוס שמעולם לא היה לי, מתחיל להציק וגל של בחילה עולה במעלה הוושט.

בראשית שנות ה-70', עם סיום התיכון ולפני השירות הצבאי, נשלחתי מטעם לשכת העבודה לכהן במשרה הנחשקת של נערה שליחה בסניף הבנק שעומד על תילו עד היום בצומת הכי מרכזי בעיר. תפקידי היה ללכת לדואר ולנייד מסמכים בין החדרים, בסניף שהשתרע על פני שלוש קומות. שנות נעורי לא היו מתוקות במיוחד וממש לא הייתי רוצה לחזור לאף גיל שהסיומת עשרה קשורה לזנבו. אבל שלושת חודשי העבודה במקום המקולל ההוא היו סיוט.

גם היום, אחרי עשרות שנים, לא הצלחתי להיפטר מהכעס והעלבון שמתעורר בי כשאני נזכרת, ואני נזכרת, בבנק החוויות שצברתי.

ייאמר מיד שאף אחד לא אנס אותי, לא עשו בי מעשים מגונים וכנראה שאפילו לא עברו על החוק נגד הטרדות מיניות שנחקק שנים מאוחר יותר. אבל כל השאר היה. מי שמעוניין לרענן את זכרונו ולמקם את עצמו באווירה הנכונה, די אם יציץ באחד הפרקים של הסדרה המופלאה "מד-מן". בשם הדיוק ההיסטורי אפשר להוסיף 15 שנים, אבל לא מוכרחים. לא בטוח שהשינויים שעברו במשך השנים מצריכים עדכון של היחסים בין גברים ונשים.

כשליחה הכרתי תוך זמן קצר את רוב העובדים בבניין, ובעצם כולם היו הבוסים שלי. בכירים וזוטרים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, אדיבים וגועלים, מכל סוג וצבע. אבל דבר אחד היה משותף כמעט לכל הגברים. ההרגשה, או יותר נכון הידיעה, שמותר להם להגיד לילדה בת 17 וחצי, כל מה שעולה על דל שפתותיהם.

"למה לא באת היום עם החצאית הקצרה", "איזה רגליים יש לך", "למה את לא פותחת עוד כפתור בחולצה", "איזה מחשוף", "תפזרי את השיער", "למה את לא מחייכת היום", "יש לך חבר?", "למה אין לך חבר? תביאי חיבוק", "בואי, שבי קצת, מה את ממהרת, את ברוגז אתי?" וכך הלאה. כנראה שאת הגועלים ביותר הדחקתי. יום רודף יום, ונערה בת 17 של שנות ה-70', בטוחה שזה העולם שמצפה לה. שאלה החיים.

הגדיל לעשות אחד הבכירים, מורשה חתימה מזדקן, כששלף פנקס צ'קים, ורמז, שממש, אבל ממש, כדאי לי להיות נחמדה אליו.

"לא תודה", אמרתי בנימוס ויצאתי מהחדר.

עמדתי בשירותים, מביטה במראה בלחיי המאדימות, לוהטות מכעס ומבושה. לא ידעתי להסביר לעצמי מה בדיוק קרה. לא היה לי את מי לשאול. בוודאי לא היה בפני מי להתלונן.

דבר מהאמור לעיל, אינו מתויק תחת ההגדרה של הטרדה מינית. כי אפילו פעם אחת לא אמרתי שזה לא נעים לי. יכול להיות שאפילו חייכתי במבוכה למשמע ההערות המשפילות. לא ידעתי שמותר לי להגיד להם שיפסיקו. שקוראים לזה הטרדה. שמותר לי להרגיש ולצעוק שזה לא נעים. שזה מטריד, משפיל, פולשני.

אף אחד מהמטרידים לא יכול היה לנחש כמה זמן השקעתי בבוקר בבחירת הבגדים, כדי לנסות לבחור נכון, וכך לספוג כמה שפחות הערות ובדיחות על חשבוני. תמיד נכשלתי. שקלתי להפסיק לעבוד, אבל הייתי זקוקה לכסף ובלעתי את עלבוני. התרגלתי. אולי אפילו שכנעתי את עצמי שזה לא נורא. שזה מחמיא.

* * *

כמו כל אשה ממוצעת, זאת לא היתה הפעם האחרונה בה הוטרדתי מינית בחיי. היו מקרים חמורים פי כמה, אבל דווקא הפרשה המינורית לכאורה, נצרבה בי. אולי בגלל הגיל הצעיר, התמימות, חוסר האונים הגורף, הסביבה הגברית הכאילו שגרתית וידידותית, והכל כך עויינת ומסוכנת.

איציק מרדכי, הנשיא קצב, חנן גולדבלט, יצחק לאור, חגי פלג, אורי בר לב (אחרי חלק מהשמות צריך להוסיף לכאורה) והרשימה ארוכה וקודרת. אני לא שופטת ולא תליינית, אבל אני אם ובתי מתקרבת לגיל 17, ואני מאושרת שהיא חיה בעולם שבו נשים העזו להרים ראש ולשים סוף לתופעה המכוערת.

הטרדות מיניות, גם מילוליות, תקיפה מינית ובוודאי אונס, הפכו לכותרות ראשיות ונושאים לדיון וויכוח, ומפרשה לפרשה הטיפול משתכלל. בתי כבר מבדילה היטב בין מחמאה שנעימה לה לבין הערה שמטרידה אותה. היא יודעת איך ואיפה לשים את הגבול.

ושאף אחד לא ייבכה על כתפי את מותה של הרומנטיקה. מה הקשר בין חיזור עדין, מחמאה ואהבה מלבלבת, לבין הטרדה גסה ומטרידה. מי שלא מבדיל בין השניים, מוטב לו שיחליף את עדשות משקפיו או יבחן את דימויו העצמי.

מתחשק לי לקחת כמה גברים לסיור דמיוני במחוזות ההטרדה המוכרים כל כך לכל אשה. ליברלים כמו ירון לונדון או יגאל סרנה, שמתגלים כשוביניסטים קטנים כל פעם שצצה פרשה של הטרדה מינית. תארו לעצכם, גברים יקרים רבי דמיון וכישרון, שבמשך יום שלם של עבודה, אתם חשופים להערות בלתי פוסקות למראה גופכם, שיערכם המקליש, איבריכם האינטימיים והסקס-אפיל שלכם. וזו לא אנג'לינה ג'ולי שמציקה לכם.

לגברים רבים מאוד קשה להבין למה "אנחנו עושות עניין" מנשיקה, ומנגיעות פה ושם, מחיבוק ספק אבהי, ממחמאה אחת יותר מדי, ואפילו מזיון שלא בדיוק רצינו.

בספרו של ג'ון גרישם "עת להרוג", מגן פרקליט צעיר ושאפתן על אב שחור, שירה למוות בשני לבנים שהתעללו ואנסו את בתו בת העשר. בנאום הסיום בפני חבר המושבעים, הוא מתאר בפירוט מצמרר את הסבל הבלתי אנושי שעבר על הילדה השחורה, ובשיאו הוא מישיר מבט אל המושבעים ואומר: ועכשיו דמיינו שהילדה לבנה.

האב זוכה מכל אשמה.

אני מציעה, לכל גבר שמתקשה להבין הטרדה מינית מהי, שיעלה בעיני רוחו את הפרטים הקטנים, איפה שנמצא אלוהים ואיפה שלא, ושידמיין שכל זה קורה לאישה שהוא הכי אוהב.

מקור: http://theothermag.com/israel/2010/11/21303