עם בוקר עת אפסו כוחותי הגעתי בדרך לא דרך –עיוור בעיני ומוכוון בליבי אל הכביש המוביל לגשר מרילין המופלא המחבר בין העולמות ובין ממדי הזמן.
מתוך שאול עמוק העוטף אותך מהתהום ועד הרכס בער הרכס באדום חמור סבר
אימתני ומדכא. הישרתי מבט לחפש את השלט הנכסף אך אין. שומם היה הכביש והדממה מבכה  ללא הפוגה את העצב והשכול . הולך חרישית, מבט מושפל אך לב בוטח התקדמתי אט אט במעלה הכביש- חולה ערים וכפרים שוממים כולם- חסרי חיים.
לאחר כיממה נוספת נראה אור מבצבץ מרחוק. טיפות הגשם הסוריאליסטיות כאילו בקשו לכבות סופית את הבמה האדומה והסוערת ולהאיר את החשיכה הקשה.
ומבעד לטיפות ומבעד ללהבות. מבעד לחשכת תהום והשכול היא ניצבה שם
זוהרת כתמיד בין הלהבות,שמלתה הלבנה מתנופפת ברוח .. הופכת היא יותר ויותר ברורה ככל שמתקרב לתנועתה אבל לפתע בהדרגיות הלכה ונעלמה. קצר נשימה ובמבט קודר הגעתי לנקודת הזריחה בו עמדה אלתי.
היא לא נצבה שם. היא לא הופיעה.
כרכרה קטנה ומדהימה ולה מקום לאדם אחד המתינה לי שם. אלוהימא הייתה מלפני מצליפה בשוט פשתן בגב הסוסים למהר להגיע לכוכב האהבה.
שם בנקודה ההיא מוטל על הרצפה היה מונח השלט- תחנה אחרונה לכוכב האהבה.
עד 2 ק"מ ו 3 חודשים ואגיע לשער של הכוכב. אין מקריות בעולם. הכל נתון והרשות נתונה.
ואני מתקרב בסערה לשער השמיים מייחל להכנס אליו יד ביד עם אלת חיי