0

3 תגובות   יום רביעי, 8/12/10, 21:21

 

ורוניקה החליטה למות כשעזבת, האור שלה כבה אט אט ועם כל גלולה מנחמת שבלעה עזרה לעצמה להרפות,להאחז באמת גדולה אחרת.

הנחתי את הספר כי כבר לא יכולתי לראות מבעד לדמעות, שנים לא חזרתי כי כבר לא יכולתי לקרוא. רק ידעתי שורוניקה החליטה למות, לראות אחרת.

אחר כך פתאום נדלק המסך, ויק מעביר יד גדולה מיומנת לאורך חוליות עמוד השדרה עד עצם הזנב

"את ממש חתלתולה".

"איך יכולת לקבור את הבן שלך ולהמשיך?" ולרגע אני מתביישת שרציתי למות כי הלכת.

והוא מרגיע אותי ,שזה לגמרי משקל מקביל, שחווית האבדן היא לגמרי אישית,שהוא בחר בחיים כי אין אפשרות אחרת, ובזמן שנותר הוא רק רוצה להיות מאושר. ומה זה אושר בכלל אם לא להיות עם אשה שהוא אוהב וחופש ובית שיהיה לגמרי שלו שאף אחד כבר לא ייקח לו ,עם פינה נוחה לשים את הראש ,ליצור,להזדיין,להפסיק להרשים את כל העולם. ומה שאת חווית איך את לא יודעת שזו את ותמיד תוכלי להגיע לעוצמות הרגש האלה שוב כי מהחומר הזה את עשויה.

ואני נזכרת שיש מישהו אחר שידע .ושוב רוצה את האור ,

 

והוא בוחר, כמו ורוניקה שבחרה כך ואחר כך אחרת כמו שמאוחר מדי להתכסות באור הזה להתמסר לו.

 

לא עומדת בסנוור הזה.

דרג את התוכן: