לפעמים כשהמוזה הולכת לישון, והמלאכים שסביב פונים לעיסוקים אחרים אני סוגרת את האור שעל שולחן העבודה, ופוסעת אל המרפסת. שם אני מתיישבת על כסא הנדנדה, לימיני כוס ויסקי לא רעה (קמצנים הבוסים הגדולים), מאפרה עמוסה בבדלים של סיגריות, מעליי ירח וכוכבים, מוזיקה חרישית בוקעת מתוך החדר שזה עתה נטשתי. ואני בוהה בחלל. מאפשרת למחשבות לנטוש, לגוף להירגע. מתחברת לדומיה במגדל השן הספרותי שלי.

רגע! אני לא אלוהים, אני סתם מספרת כל יכולה.

באחד מערבי הקיץ של השנה, מצאתי את עצמי שוב בוהה בחלל. בעיגול הלבן שמפיץ אורו על היקום, בנצנוץ הכוכבים. לגימה מלווה באנחה (פולניה, אלא מה?) של ויסקי, שכטה מהסיגריה והמבט שלי נתקע על המכונית הלבנה.

ובאמצע הדרך, בנקודה הרבה יותר קרובה לשם מאשר לכאן היא מבקשת אותו לפנות בפניה הבאה, ולעצור את הרכב במגרש חנייה, מואר. בהיסח דעת הוא מגביר את עוצמת הרדיו ופותח את הדלת. בנחישות פוסע מסביב לרכב, ופותח לה את הדלת. אח"כ מוריד חולצה, אותה הוא משליך אל תוך הרכב. נעמד דום, אל מול האור הקלוש שנשפך ממנורת הרחוב. מבטו מושפל, מתמקד בקצה הנעליים. לפתע, הוא נזכר בהוראות שניתנו לו מראש, ומותח ידיו באוויר, לגובה הכתפיים, משני צידי הגוף.

הלב שלי החל פועם במהירות. שום מחשבה מרגיעה, לא מצליחה לעצור את ההתרגשות. סשן ראשון מחוץ לקירות הבית, מחוץ לביטחון של ארבעת הקירות. אני מנסה לנשום עמוק, למקד את המבט. אני בקושי מודע לסביבה.

היא שולפת מתוך סל בד צהוב 15 מטר של חבל. בתחילה היא מקפלת את החבל לשניים ואז כורכת סביב אזור החזה, לקשר בסיסי ראשון. שאר החבל נכרך סביב פלג גופו העליון. המגע של החבל המתפתל גורם לאיבר המין להתעורר. כל חיזוק של קשר גורם לו לפעימה של לב מהירה במיוחד שגומרת את האוויר בריאות, ואת היכולת למקד מחשבה.

ודווקא ברגע שנדמה לי שהיא מתעמקת בקשר האחרון, זה הסוגר את המארג, היא מקלפת ממני את הקשרים, מקשה שהיצירה לא מספיק אמנותית. ושוב אנחנו מתחילים, ואני משתדל לשלוט ברגליים שלי שמתחילות לרעוד, ככה פתאום.

היא מסיימת ליצור את הקשרים שעכשיו מחוזקים במקומם הנכון, ומבקשת ממנו ללבוש חולצת כפתורים. ללא מילים הוא שב ופותח את דלת המכונית, היא נכנסת ואח"כ הוא מתיישב על כסא הנהג. הדרך עד לשם כבר לא ארוכה, והוא מנסה לשיר מוזיקה קצבית שמתנגנת עכשיו.

אני לא פוחד, זה אפילו לא חשש. זאת התרגשות שמטלטלת אותי. אני יודע שלא רואים את החבלים, אבל אני בטוח שרואים שאפילו כפות הידיים שלי רטובות מזיעה עכשיו. הזין שלי עומד כ"כ חזק, ואני מודע לתחושה ולא מצליח להתחבר. אני רוצה להתקדם. והרכב ממשיך בנסיעה, ואנחנו עדיין לא מגיעים. הרמזור מתחלף לאדום ואני נעצר. בולע רוק ומנסה להתמקד ברעד הזה, שמתחיל לעצבן.

הוא מחנה את הרכב לא קרוב מדי לכניסה של הבניין. ושוב, עוקף את הרכב פותח לה את הדלת, וממתין שתצא. היא לרגע מרימה את הסל והלב שלו קופץ, ואז היא מניחה אותו על המושב האחורי, והלב שלו עוצר. יד ביד הם פוסעים עד הכניסה לשם.

בחיבוק הראשון אני כבר מקבל מחמאה, "אהבתי" קורצת לי הסלקטורית. ואנחנו נכנסים פנימה אל תוך המסיבה. אנשים לוחצים לי את היד, שואלים לשלומי, ואני מרחף עכשיו, מזיז את הראש, מחייך פה ושם. חברים מתקרבים, גם הם מחבקים, גם הם מחייכים. סומק עולה לי בלחיים, ואני נבוך. ברגע שאחרי אני מת לקרוע ממני את החולצה, אני יוצא החוצה. מחליף את האוויר של המזגנים באוויר המפויח של אזור תעשייה באמצע המדינה. מגלגל סיגריה והזין שלי נרגע. אני מלטף את החזה שלי, מרגיש את החבלים, איך הם נוגעים לי בעור, הקשרים לוחצים בכמה נקודות. אני רוצה לחבק אותה, עכשיו אבל היא למעלה, בין אנשים, ואני כאן.

הוא עולה למעלה ומחפש אותה בתוך ים אנשים שחוגגים. אנשים רוקדים, אחרים עסוקים בשיחה או צופים בזוגות שמתחילים להתעסק בשלהם. הוא פוסע פנימה אל החלל כדי למצוא אותה ישובה, צופה בסשן אחר. מבטו נתקע. הוא מבחין איך העיניים שלה בורקות, איך החיוך הקטן נמתח עכשיו.

אני קצת נעלב שהיא לא מרוכזת בי עכשיו, לא מרוכזת במה שאני חווה, במה שאני רוצה. והיא מסמנת לי לבוא ולשבת לצידה, ולוחשת לי ככה, ככה אני רוצה. והאכזבה שבי יוצאת משליטה. אני מרגיש כאילו היא מבקשת לה את הירח עכשיו, כאילו היא רוצה את הדבר היחיד שאני לא. למה דווקא עכשיו? אני מנסה לצאת מהפינה הזאת והולך להסתובב.

צלצול הטלפון מהחלל הפנימי מקים אותי מכסא הנדנדה. הלו? אני לוחשת מנסה עדיין למצוא את הזוג שצפיתי בו זה מכבר. אבל הסיפורים האחרים שבי צפים לראשי. אני שוכחת את הסיפור על הזוג שנסע מכאן לשם, אולי כי הסוף כרוך באכזבה.