הוא שוכב במיטה ומחכה שהיא תעשה את הצעד הראשון היא קצת עייפה או פשוט מחכה והוא משתגע. "תמיד אני" הוא חושב ואוכל את עצמו מבפנים. ככה יום יומיים חודש חודשיים שנה שנתיים עד שהוא מתפוצץ ומטיח לה את זה בפנים "די. נמאס לי. למה תמיד אני?" היא מביטה אליו בעיניים עייפות כי זה לא שלא בא לה אבל היא קצת עייפה וקצת מוטרדת והילדה חולה ואין שקט בבית וקשה לה להתרכז אז לא בדיוק יצא לה ומה זה בכלל משנה מי יוזם? הרי התרגלנו כבר וזה ממש בסדר כמו שזה מה הוא פתאום התעורר? יום יומיים היא מנסה, ועושה, ויוזמת והוא מאושר. אחרי חודשיים חוזרים אחורה ובסוף הוא מתייאש. יום אחד הוא מחליט לנקום די! הוא אומר גם אני לא אזום! אם את לא - אז אני לא. זה קשה. הוא אוכל את הציפורניים. משתגע מבתוכו "אני? אני לא אעשה את הצעד הראשון!" ועוברים הימים עוברים שבועות עוברים חודשים כשהיא שולחת כבר יד הוא לא מרים אותה והיא חוזרת לישון. אחרי שנה היא מתחילה לומר ש ... והוא עונה ש ... ולאט לאט הם מתרחקים. אין לי תשובות אין פתרונות אני רק יודע מאנשים ומהספרים שכך הם פני הדברים ואולי פשוט כמו בכל עניין אחר צריך להיות ולהישאר עירניים ולהיות יזמים (-: |