כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: המדריך למהפכה

    2 תגובות   יום חמישי, 9/12/10, 23:17

    כבר זמן מה שרציתי לראות את "המדריך למהפכה", אבל רק לפני כמה ימים סוף סוף הזדמן לי. זו הייתה הקרנה מיוחדת, בנוכחות הבמאי דורון צברי, שנועדה עבור עיתונאים נושאי תעודות. כשהתברר שזה לא בדיוק הסרט שימלא אולם בשעת בוקר בחנוכה, הוחלט לפתוח את ההקרנה גם לעמך וכך אני הגעתי. נכון שאני כותב בעיתון, מה שאולי טכנית הופך אותי לעיתונאי, אבל לא נראה לי שחיבור תשבצים וטריוויה זה מה שנחשב עיתונאות מקצועית. בעקבות השיחה עם צברי בתום הסרט, אני לא בטוח שיש לי על מה להתמרמר.

    הסרט מתחיל בהצהרה ברורה: מקולנוע, לא עושים כסף בארץ. אמא של דורון צברי מביעה מורת רוח בלתי פוסקת מדרכו המקצועית של בנה, שמעדיף לצלם דברים לטלוויזיה במקום למצוא מקצוע אמיתי. אורי ענבר, חברו של צברי ושותפו לפשע ביצירת הסרט ובבימוי "האח של דריקס", מתחיל ללמוד משפטים, למרות שכבר יש בידיו מספר פרסי אקדמיה על עבודתו המצולמת. ככה זה, שבחים וביקורות הם לא מטבע עובר לסוחר בישראל. כדברי מאיר אריאל בשיר המקצוע, "אמא ספרה שאמא שלה / סבתא הייתה אומרת / שהבן אדם תמיד צריך להשתדל להחזיק / איזה דבר מה ביד אחרת". למרות זאת, צברי לא מוותר על חלומו ומתעד כמעט כל רגע בחייו שנראה ראוי לשמירה.

    בסוף שנות התשעים, עבד צברי ככתב בערוץ הראשון. לאחר שראה יותר מפעם אחת את הבזבוז המשווע של כספי ציבור על ציוד מיושן, טכנאים בטלים ורחיצות ידיים הדדיות, הבין שערוץ ציבורי זה לא. הציבור אמנם מממן מכספו את הערוץ, אבל נראה שמדובר יותר בבור שפכים אליו מתנקזים כל חלאי ההון והשלטון בארץ. האיגודים מונעים עבודה אמיתית, מנכ"ל רשות השידור מסדר עבודה למקורבים וראש הממשלה נעזר בערוץ כחמ"ל פרטי שפתוח רק למי שראש הממשלה ומנכ"ל הרשות חפצים בייקרו. אין פה משהו שהישראלי הממוצע לא יודע. זה לא סוד שרשות השידור היא גוף מושחת שדוגל בחופש ביטוי ויצירה כל עוד החופש לא לוקח אותם למחוזות לא רצויים. כל מי שמשלם אגרה (דהינו, כל אדם המחזיק בביתו מקלט טלוויזיה, בין אם הוא צופה בערוץ אחד או לא), יודע שאין תמורה אמיתית. בטוח שלא צריך כל כך הרבה כסף בשביל לקנות תכנים מחו"ל במקום להשקיע ביצירה מקומית, או כדי לנהל מהדורת חדשות שהכשלים הטכניים בה פרנסו בכבוד את עורכי "רק בישראל" במשך חמש עונות. כולם יודעים, אבל רק דורון צברי באמת עשה משהו בנושא.

    המדריך למהפכה מלווה שמונה שנים (מתוך למעלה מעשור) בהן צברי פעל לשינוי חוק רשות השידור, כך שתשרת את הציבור ולא את עצמה. הוא נפגש עם בכירים, שרים, עורכי דין, פעילים, ארגן הפגנות, נבחר ליושב ראש איגוד הבמאים, התפרץ לישיבות תקציב, הכל כדי לקדם את השינוי. בתחילה, הוא נראה כמו דון קישוט שלא מבין שאבירותו אינה תואמת את חוקי העולם המודרני. ככל שהסרט מתקדם, הוא לומד איך המערכת פועלת ומנסה לסובב אותה כך שימצא בצד החזק. חלק מהשיטות מאוד ישירות ואפילו ברבריות. כשאני כותב שדורון צברי מתפרץ לישיבה של דירקטוריון רשות השידור, אני מתכוון שהוא ממש נאבק במאבטחים כדי להיכנס לחדר ללא הזמנה. האם זו דרך פעולה צודקת, הדבר נתון לויכוח. מה שכן, לא נראה שקיימת דרך פרקטית יותר להביא לשינוי וצברי מוכן להשקיע את כל מרצו למען אותה מטרה מקודשת בעיניו.

    למרות שהסרט מסווג לרוב כתעודי, משהו כמו חצי ממנו מבויים. אין ברירה, לא את כל החומרים הדרושים הצליחו לתפוס בזמן אמת וצברי משחזר בעזרת שותפיו למאבק רגעים משמעותיים של קבלת החלטות ועליית תובנות. בשאר הזמן, הוא נעמד על בריקדת חופש הביטוי והמרחב כדי לתעד בעלי כח בשעתם הלא יפה, אולם לא פעם הסרט עוזב את המציאות החדה ומבויים כדרמה לכל דבר. הדבר גרם לי להבחין בהבדל משמעותי בין תעשיית הקולנוע הישראלית להוליווד (כאילו חסרים הבדלים). דורון צברי מתעד את חייו ונעזר בחברים ומשפחה כדי להשלים את הקטעים שלא תועדו כראוי, במטרה להציג מאבק מ-א' ועד ת' כנגד אחד הגופים המושחתים במדינה. הוא עושה זאת על חשבון כספו וזמנו וסביר להניח שבלי סיוע מאורי ענבר ועוד כמה אנשי תעשיה, הסרט לא היה מושלם גם בעוד שמונה שנים. לו היה צברי במאי אמריקאי, אפשר שהסרט היה מכיל מעט מאוד תעוד ובעיקר קטעים דרמתיים, עם שחקנים מקצועיים, עיצוב אמנותי מושקע, בכורות חגיגיות וקמפיין מסיבי לקראת האוסקר, כי באקדמיה מתים על סיפורים של מאבק כנגד תאגידים גדולים. אמריקה אוהבת גיבורים, קטנים וגדולים ורשות השידור היא אותו גוף מושחת שכפיליו הוצגו ב"הסכם ג'נטלמני", "כל אנשי הנשיא", "חידון האשליות", "נורמה ריי" ו"ארין ברוקוביץ' ". בישראל, האמצעים מוגבלים מראש וצברי הוא גיבור בסרט של עצמו. הוא גם הבמאי, גם התסריטאי, גם השחקן הראשי וגם זה שעל סיפור חייו הסרט מבוסס. אגב, בעוד רוב העוסקים במלאכה הם שחקנים גרועים להפליא, ניגוד הבולט אל מול הקטעים הלא מבויימים, אמו של דורון צברי היא כשרון מולד. דובר קוסאשווילי להק את אמו כשחקנית ב"חתונה מאוחרת", לא בטוח שזה רעיון רע לתת לגברת צברי תפקיד בהפקה הבאה של הבן. בסרט שאינו משקיט את ההומור והאבסורד המלווים את המאבק, אמא צברי היא אחד משני הדברים המשעשעים ביותר שיש להמדריך למהפכה להציע, לצד תגובת אהוד אולמרט לכניסת מצלמה ללשכתו. היא לא מאמינה בבנה ובמאבק, מה שגם מעצים את הדרמה, אבל כשהיא מתחילה לנאום, היא נואמת כמו שרק אמא יהודיה שהבן שלה לא לומד מקצוע אמיתי יכולה.

    כסרט, המדריך למהפכה עשוי טוב. הוא ערוך בדייקנות והצילום של דוד גורפינקל אסתטי להפליא. דורון צברי מתגלה כבמאי טוב, לא רק במישור התעודי, אלא גם בקטעי הדרמה. הוא יודע לקבוע את הזוויות הנכונות, גם לצילום וגם להבנת הרעיון שמאחורי הסרט. מנגד, אני לא יכול לומר שהוא מחדש משהו. פחות או יותר כל רגע בסרט תואם את המדריך להליכה בתלם של הקולנוע התעודי. כמה שהוא עשוי טוב, הסרט נעזר בטריקים רבים שמייקל מור ומורגן ספרלוק כבר הכירו לקהל הרחב. זו חוויה לצפות בתעוד ובעדויות המבויימות למאבק כנגד כל הסיכויים מול גוף שחי על חשבון כולנו. אי אפשר להישאר אדישים לנושא, בין אם מסכימים לעמדותיו ושיטותיו של צברי ובין אם לאו. התמונה המלאה לא מוצגת כאן, זה יהיה בלתי אפשרי. מערכה אחת שנמשכה חודשים ארוכים, נאלצת להידחס לכדי כמה דקות, על מנת שיהיה מקום לחלקים הנוספים במלחמה הממושכת.

    בתחילת הסרט, דורון צברי אומר שהייתה לו בחירה בין להפוך לפוליטיקאי לבין לעסוק בקולנוע. בשיחה בתום ההקרנה, שהייתה ברובה מונולוג חוצב להבות, הבנתי שגם אם אדם צועד בנתיב אחד, הוא מסוגל להשקיף על הדרך המקבילה ולכוון אנשים כיצד ללכת בה. צברי הוא חבר בסיעת הקולנוע, עם טובת הציבור חרותה על סמל המפלגה. הוא מניפולטור לא קטן, כנדרש מבמאי תעודי בימינו והמדריך למהפכה הוא תשדיר התעמולה שלו. המציאות היא ארוכה ומסורבלת ומעוטת דרמות שמצטלמות יפה. לא כל דבר שיאמר הוא אמת ובעצמי, ללא תעודת עיתונאי, הרמתי יד והצבעתי על פגם מהותי בחלום הערוץ הציבורי המשוחרר אותו הוא מציג בלהט. אני ממליץ לצפות בסרט, לעכל את הנתונים המוצגים בו, חלקם מזעזעים עד מאוד ולנהל שיחה רצינית וערה אם בכלל צריך ומה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב הקיים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/12/10 09:11:
      לא, אלה הדוגמאות שלי לסרטים שמציגים מאבק של אדם קטן מול ארגונים גדולים. קרא שוב את הפסקה.
        10/12/10 00:05:

      ב"הסכם ג'נטלמני", "כל אנשי הנשיא", "חידון האשליות", "נורמה ריי" ו"ארין ברוקוביץ' ".
      זה הדוגמאות שלך לדוקו אמריקאי.?????
      נו באמת.

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין